היום, תושבי קריית שמונה מגלים שהם לא חזרו לעיר, הם חזרו למטווח ברווזים בחסות המדינה, כשעל תקן הצלף נמצא חיזבאללה, ועל תקן המפקיר נמצאת ממשלת ישראל.
זהו סיפור על הונאה ממוסדת. אין דרך עדינה יותר לתאר את המלכודת שטמנה הממשלה לאוכלוסייה שם. אחרי חודשים ארוכים של נדודים ומגורים בבתי מלון, כשהנפש פגועה והכיס ריק, הוצעה למפונים הצעה: "מענק שיבה". סכום חד-פעמי, שהיה אמור לסמל את תחילת השיקום.
בפועל, המענק הזה הפך לדמי שתיקה. כשהמזוודות נפרקו בדירות השיכון הישנות, דלתות המילוט ננעלו. המימון נפסק, האופציות התפוגגו, והתושבים נותרו כלואים בגיהינום של הפצצות.
האכזריות האמיתית אינה רק בטילים שנופלים, אלא בשוויון הנפש שבו המערכת מקבלת אותם. בעוד שכל יירוט במרכז הארץ מעורר פאנלים של פרשנים ודיונים על חוסן לאומי, בקריית שמונה אין זמן למרחב מוגן, יש רק רעש הנפץ שמרעיד את קירות הבלוקים ואת לבבות הילדים ששכחו מה זה לישון לילה שלם בלי להרטיב במיטה.
איפה השרים שהצטלמו עם הילדים ביום החזרה לקריית שמונה? איפה הבטחות הרהב על "שינוי המשוואה"? דמם של תושבי הפריפריה נעשה זול מאי פעם. הממשלה מסרבת כעת לממן פינוי חוזר. זו אינה מדיניות ביטחונית, זו הפקרות חברתית במסווה של "חזרה לשגרה".
הכתובת על הקיר זועקת. אי אפשר לקנות ביטחון במענקים, ואי אפשר להפקיר חבל ארץ שלם בשם חיסכון תקציבי או רצון להציג מצג שווא של שקט. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן על תושבי קריית שמונה, חובתה המוסרית היא להוציא אותם משם עכשיו, עם כל המימון הנדרש. להשאיר אותם שם בלי הגנה זו בגידה בחוזה הבסיסי ביותר שבין מדינה לאזרחיה.
קריית שמונה זקוקה לממשלה שתראה בה חלק מהמדינה, ולא חצר אחורית שאפשר להקריב על מזבח השקט התעשייתי. עד שזה יקרה, השקט המובטח ימשיך להיות הרעש הכי חזק של המחדל הגדול ביותר שידע הצפון.
התרעות פיקוד העורף