הרשת געשה סביב התגובה המבחילה, שכן הגברת הראשונה אינה אדם פרטי, במיוחד לא כשהיא פועלת ברשתות החברתיות. ודאי שהיא אינה אדם פרטי כשהיא מצטלמת עם בעלה בכל הזדמנות ומתראיינת לגופי תקשורת שונים.
השאלה היא אם ישראל צריכה להרים ידיים לנוכח תעמולת ההכחשה של זוועות חמאס, שמגובה גם על ידי רעייתו המקסימה של ראש עיריית ניו יורק. ברור לכל בר־דעת שהתשובה החד־משמעית היא לא.
הן מגיעות גם לחוגים אינטלקטואליים ולמוסדות ידע, בין שמדובר בערכי ויקיפדיה ובין שבכלי תקשורת מובילים ואוניברסיטאות בולטות. ההכחשה הזו הגיעה רחוק, והיא לא פחות גרועה מהכחשת שואה. תפקידה של מדינת ישראל הוא להתמודד איתה. לצערנו, זה לא קרה.
בסוף, מנהיגים הם שבויים של קהל הבוחרים שלהם, ואם קהל הבוחרים כלוא בתיבת תהודה שבתוכה אין גישה למידע על אודות המתקפות הבזויות על ישראל, ובנוסף מכחישים בה את זוועות 7 באוקטובר, המנהיגים מתנהגים בהתאם.
ישראל חייבת להתאפס על עצמה בעניין מלחמת התודעה. מדובר במשימה שאינה פחות חשובה מהמשימה הצבאית, כי תודעה מייצרת מציאות.
אנחנו נחשפים לדיוני תקציב בלתי נגמרים בעניין מערכת החינוך החרדית, כ"פיצוי" על אי־גיוס, אבל כולנו חייבים להבין שכשתקציב מתרכז בקניית הישארותם של חברי קואליציה, ישראל מפסידה. היא מפסידה בתקציבי שיקום, בפתרונות לחינוך הליבה הממלכתי, והיא מפסידה גם בתשומת הלב הדרושה כל כך לנושא ההסברה.
התרעות פיקוד העורף