אולם הטעות העמוקה יותר היא בהבנת אופי העימות. רבים במערב מתייחסים אליו כאל סכסוך גיאופוליטי, בעת שעבור משמרות המהפכה מדובר במלחמת ג'יהאד - מלחמת דת ומאבק אלים לכפיית חוקי האסלאם הרדיקלי. בתפיסתם, זהו מאבק של אלפי שנים בין האסלאם לבין ה"כופרים" במערב: הנוצרים, היהודים, ואף חלק באוכלוסייה המוסלמית המתונה.
המשטר בטהרן, שמונע מדת קיצונית, ידוע בעקשנותו ובנכונותו לשלם מחירים גבוהים מאלה שמקובלים בהיגיון המערבי, בשם "אללה". המטרה נתפסת בעיני רוחם כעליונה, והדרך אליה יכולה להיות ארוכה וסבלנית.
קרב ח'ייבר עם היהודים בשנת 628 לספירה, שמנחה עד היום את המשטר באיראן, הוא דוגמה מצוינת לכך: הסכמים זמניים עם האויב מאפשרים התעצמות לקראת הרגע הנכון לפעולה.
האיום אינו מוגבל לישראל: ב־2015 נחשף בלונדון מחסן גדול של אמוניום חנקתי שהוחזק בידי חיזבאללה, שלוחתה המרכזית של איראן, בלב שכונת מגורים - חומר המשמש להכנת מטעני נפץ. זו הייתה עדות לכך שרשת הטרור האיראנית מאיימת גם על אירופה כמנוף לחץ על מנהיגיה.
המדיניות המפויסת של בריטניה עם איראן, והקו המתמשך שנוקט ב"הסדר מדיני", ממשיכים לפגוע בהרתעה מול איראן ומול אויבות נוספות שצופות במתרחש בזירה כסימולציה חיה. בעוד צ'רצ'יל האמין ביוזמה התקפית כדי לעצור את היריב מראש, סטארמר מסתפק במגננה. בזמן שעידן המלחמות הגדולות והמורכבות חוזר - הכלה איננה יכולה עוד להיחשב לאסטרטגיה.
עובדה זו ממחישה עד כמה הגישה הדיפלומטית בלבד אינה מספיקה. במצבים כאלה נדרש כוח צבאי נחוש וקו דיפלומטי אגרסיבי כדי לפרק את האיום.
התרעות פיקוד העורף