החוק הישראלי קובע שלנשיא יש סמכות חנינה. אבל אחרי ארבעה חודשים ארוכים ומעליבים שבהם נשיא ארה"ב חיכה למתן חנינה לביבי, הגיעה חוות הדעת של מחלקת החנינות וטענה שאי אפשר לקבוע ש"סמכות החנינה הקבועה בחוק יסוד 'נשיא המדינה' חלה במקרה הזה", ולכן מחלקת החנינות "לא תוכל להמליץ לנשיא המדינה לנקוט בצעד חריג ומרחיק לכת של הפעלת סמכות החנינה".
הם אפילו ניסו להשוות לפרשת קו 300, שבה דווקא ניתנה חנינה. איך מעיזים להשוות? שם ההאשמה הייתה רצח. רצח של שני אנשים (ובכל זאת ניתנה חנינה, ובצדק), ואילו במשפט נתניהו מדובר בהאשמות מופרכות ומומצאות על נושאים שרק בכוח אפשר להפוך אותם להאשמה.
אני מתבייש לקרוא את הנימוקים של מערכת המשפט הישראלית לפסילת הבקשה של ארה"ב. הם נשמעים כמו מאמר דעה פוליטי קטנוני, מוטה וגרוע.
אי אפשר לטעון בלי סוף דברים בנוסח "זה אומנם בדיוק החוק, אבל אני חושב שזה לא החוק", כי במצב כזה פשוט אין חוק. זה המצב במדינת ישראל כיום. אין חוק, יש רק מה שמישהו בעמדת כוח חושב. הוא יכול להתפלפל ולעוות כרצונו, ולחשוב כל מה שבא לו. אפילו לנסוע בכביש נגד כיוון התנועה ולומר שכיוון הנסיעה הוא אומנם לכיוון אחד לפי החוק, אבל פרשן החוק סבור שכיוון הנסיעה הוא אחר. במצב כזה יהיו הרבה תאונות, אבל גחמתו של מפרש החוק, בעצם מעוות החוק, תישאר מעל הכל.
הדבר הכי מבייש ומגוחך הוא תופעת הפטריוטים החדשים, אלה הלאומנים המגינים פתאום על כבודנו הלאומי וטוענים בעוז פטריוטי שלנשיא ארה"ב אין זכות להתערב, כי אנחנו עצמאיים וגאים וכבודנו ייפגע. "הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל", אומר פתגם שעד היום לא הזדהיתי איתו.
ולפתע פטריוטים חסרי רחמים, הגינות והיגיון מסבירים לי על כבודנו הלאומי המקודש. כבוד לאומי זקוף עד כדי כך שהוא מצדיק פגיעה ברגשות ארה"ב הנלחמת לצידנו ויריקה בפני נשיא ארצות הברית. אני יכול לומר ממקור המקורב לבית הנשיא הרצוג, שנשיא ישראל מייחל לסיום המשפט, והכי טוב: שהתביעה תמשוך את כתב האישום. אבל שאנשי מערכת המשפט שלנו יתחשבו בבקשת ארצות הברית? למה מי הם האמריקאים? למה מי הוא נשיא ארה"ב?
על פרופסורים ומדעי הרוח
סיפור אמיתי: סטודנטית ישראלית שלומדת מדעי המחשב בארצות הברית, זאת אומרת לומדת מקצוע מדויק, מספרת שהם היו חייבים ללמוד גם משהו שלא קשור למדעי המחשב. היא לקחה קורס בהיסטוריה אמריקאית. לא היסטוריה ישראלית, לא עולמית, היסטוריה אמריקאית. המרצה מדבר איתם על קולוניאליזם ועל כמה נורא שהאינדיאנים נכבשו כשהקימו את ארצות הברית. ומתחיל לשאול את הכיתה: "תגידו, אתם חושבים שבימינו יש קולוניאליזם?". אף אחד לא אומר כלום. השעה שמונה בבוקר. המרצה לאט־לאט מתקרב אליה ונעמד מולה.
הוא מחכה שהיא תגיב. היא לא אומרת כלום. ואז הוא אומר, מולה: "כן, יש מדינות בימינו שלא רק משתתפות בקולוניאליזם, הן גם מבצעות רצח עם". כאן היא כבר מבינה מה הוא רוצה לעשות. זו בסך הכל הרצאה שנייה בקורס, הוא לא מכיר אותה. הסיבה היחידה שהוא נדבק אליה זה המגן דוד שהיא עונדת בקצה השרשרת שלצווארה. הוא ראה זאת, והחליט שזה רעיון טוב ללכת להידבק אליה.
היא עונה בלי לחשוב פעמיים: "אני לא חושבת שזה רצח עם". הוא מתחיל להתווכח. לריב ממש. לא אשעמם אתכם עם השטויות שהוא אמר לה, אבל, רק כדוגמה, הוא למשל לא ידע על מסיבת הנובה. השיחה הזאת ארכה 20 דקות. השיעור כולו הוא 50 דקות. המרצה הרים את הקול, דיבר באגרסיביות. היא, הסטודנטית שלנו, נשארה רגועה.
הוא אמר מלא שטויות שפשוט לא מוכיחות את מה שהוא ניסה להוכיח, ואז הסטודנטית אמרה לו שהוא מבזבז את הזמן של כל התלמידים כי הם לא נרשמו להיסטוריה של המזרח התיכון או להיסטוריה של ישראל, וגם היא לא נרשמה לקורס כזה. היא נרשמה לקורס להיסטוריה של אמריקה
"למה אנחנו בכלל מדברים על ישראל?", היא שאלה, והוסיפה "אתה פנית אליי רק כי ראית שאני עונדת מגן דוד", ואז הוא אמר לה: "אני פשוט לא חשבתי שתעני לי בחזרה". היא אמרה: "ברור שאני אענה בחזרה. קודם כל אגן על עצמי ואז אגן גם על האמת שלי. מי אתה שתבוא כפרופסור ותנסה לשנות אותי? אתה בכלל צריך גם להראות לנו איך פרופסור בהיסטוריה אמור לראות כל דבר מכמה זוויות". ואז היא אמרה, וכל הכיתה שומעת: "הייתי מחליפה עבודה אם הייתי אתה".
הכלל המשפטי
אה, הבנתי. בני המחנה השפוי תמיד יוצאים זכאים, בטענה שהם לא שפויים.
התרעות פיקוד העורף