תמיד אותו רעיון עוועים בדבר הקמת פיגומים בגבה של דמוקרטיה כושלת מול כוחות השחור הקומוניסטיים. כידוע, זה אף פעם לא עבד. ההיסטוריה של מלחמותיה "הצודקות" של אמריקה מלאה כישלונות מפוארים ובריחות חפוזות. הם לא באמת ניצחו באף מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה. גם המלחמה באיראן לא מצטיירת כהצלחה מזהרת.
תוך כדי קריאה למדנו את המונחים הרלוונטיים: AK-47, קלצ'ניקוב, רובה הסער האפקטיבי של הצפון; ARVN, כינויים של חיילי הדרום שלחמו עם האמריקאים; AWOL, נפקדות, היו הרבה כאלה; BRAVO, קריאת הקוד לחובש; CHARLIE, הכינוי לווייטקונג; CHERRY, בשר טרי; CHINOOK, מסוק תובלה; CLAYMORE, מוקש נגד אדם שפיזר 600 כדורי ברזל; DMZ, אזור מפורז; GOOK, שם גנאי לווייטנאמים; HUEY, מסוק תקיפה; KIA, נהרג בקרב; M16 היה הנשק האישי, רובה חצי אוטומטי מופעל גז שמקורר אוויר, משקלו 3.2 קילו עם מחסנית של 20 כדורים, טווח מקסימלי 2,300 מטר, טווח אפקטיבי 400 מטר, קצב אש כ-700 כדורים בדקה.
יש לי עילה להזכיר את מייקל הר ולא אתעלם ממנה. הוא היה שליח המגזין "אסקווייר" לווייטנאם כבר ב-1966, והעביר לעיתון כתבות אייקוניות. הוא חזר הביתה והלך לאיבוד, פוסט-טראומטי עד מותו ב-2016. כאשר קופולה התייאש מהג'ינגואיזם המצ'ואיסטי של ג'ון מיליוס, הוא שהסתובב עם אקדח בנרתיק כתף וכתב את הטיוטה הראשונה ל"אפוקליפסה", הוא ביקש מהר שיכתוב את הקריינות של ווילארד המלווה את הסרט.
מייקל הר: "יכולת להימצא במקום המוגן ביותר בווייטנאם ועדיין לדעת כי ביטחונך הוא על תנאי, כי מוות בלא עת, עיוורון, אובדן גפיים, ידיים או ביצים, השחתת צלם אנוש נצחית - כל הסיפור הנאלח הזה - עלולים ליפול עליך בצורות הכי לא נורמליות...שמעת כל כך הרבה סיפורים כאלה שזה היה ממש פלא שמישהו נשאר בחיים כדי למות בחילופי אש וטילי כתף.
הכבישים היו ממוקשים, השבילים ממולכדים, מטעני חבלה ורימוני יד פוצצו ג'יפים ובתי קולנוע. לווייטקונג היו אנשים בכל המחנות, מצחצחי נעליים, כובסות ומנקי מחראות. הם היו מעמלנים את המדים שלך ושורפים את החרא שלך ואחר כך הולכים הביתה ומפגיזים את השטח שלך שאותו הכירו היטב.
"סייגון, שולון ודאנאנג היו רוויות ויברציות כה עוינות, שהרגשת את עצמך כמו מטרה במטווח יבש כל פעם שמישהו הביט בך. המסוקים נפלו מהשמיים כמו ציפורים מורעלות שמנות 100 פעם ביום. הפעילות הקרבית חסכה הרבה יותר חיי אדם מאשר כילתה, אבל כולם התענו בזמן שנוצר מגע, בייחוד כאשר היו יוצאים מדי יום כדי לחפש אותם.
רע לצאת ברגל, נורא במשאיות ונגמ"שים, איום במסוקים, הכי גרוע להתקדם במהירות כזאת לקראת דבר כה מפחיד. אני יכול לזכור מקרים שכמעט מתִי מפחד מפני התנועה, המהירות והכיוון שהיו קבועים מראש וחד-סטריים לגמרי. סתם הקפצות אוויריות 'בטוחות' בין בסיסי ארטילריה ומנחתים היו כרוכות במספיק סבל; ואם אי פעם היית במסוק שנפגע באש מהקרקע, הובטחה לך בוודאות אימת מסוקים עמוקה, איתך לעד.
"אם נוצר מגע ממשי, זה היה לפחות שולף וקורע ממך גדילי אנרגיה ממורטים-ארוכים. זה היה עסיסי, מהיר, עז ומזכך. ההתקדמות לקראת זה הייתה חלולה, יבשה, קרה וחדגונית, היא לא הרפתה ממך אפילו לרגע. כל מה שיכולת לעשות היה להביט סביבך באנשים האחרים שבבטן המסוק ולבדוק אם הם מבועתים וקהי חושים כמוך. אם נראה לך שאינם כך, חשבת שהם לא נורמליים. אם נראה לך שהם כך, הרגשתך נעשתה גרועה פי כמה...
"התנסיתי בדבר הזה מספר פעמים ורק פעם אחת זכיתי בגמול ממשי על פחדי. נחיתה קלאסית מדי תחת אש כשהירי בא מן העצים המרוחקים כשלוש מאות מטר, אש מקלעים קוצרת ששלחה גברים רבים בקפיצת ראש לתוך מי ביצה דלוחים, רצים על ארבע לעבר העשב במקומות שהוא לא שוטח לאדמה על ידי להבי הרוטור.
לא מציאה גדולה לרוץ על ארבע, אבל יותר טוב מכלום. המסוק המריא לפני שהספקנו כולנו להיחלץ, מכריח את האחרונים שנותרו בו לקפוץ מגובה של שישה מטר לשדה הבוץ. כאשר הגענו כולנו למחסה גדר האבן והקפטן ערך מפקד שמי, נדהמנו להיווכח שאיש לא נפגע. להוציא חייל אחד שנקע את שני קרסוליו כשקפץ...
"אתם יודעים איך זה. אתם רוצים להסתכל ולא להסתכל. אני זוכר את התחושות המוזרות שהיו לי כשהייתי ילד והסתכלתי בצילומי מלחמה ב'לייף', כאלה שהראו בני אדם מתים שרועים קרוב זה לזה בשדה או ברחוב, נראים כאילו הם נצמדים זה לזה. ייתכן שזה היה הדבר שנתן הכשר להתפעלותי המוקסמת, מתיר לי להסתכל ככל שרציתי; אז עוד היו לי מילים לתיאור הדבר, אבל עכשיו אני זוכר איזו בושה הרגשתי, כמו בפעם הראשונה שהבטתי בתמונה פורנוגרפית, בכל התמונות הפורנוגרפיות בעולם.
"יכולתי להביט עד שיצאו לי העיניים ובכל זאת לא לקלוט את הקשר בין רגל שהייתה מונחת לה לבדה ושאריתו של גוף, רואה את התנוחות והמצבים שתמיד היו מתרחשים, גופות מפותלות בעוצמה ובאלימות נוראות מדי לעיוות בל ייאמן. או חוסר האנושיות המוחלט של מוות קבוצתי, שמותיר אותם שרועים סתם כך, איפה שלא יהיה ובאיזו צורה שלא תהיה, משופדים על גדר תיל או מושלכים כלאחר יד על גבי מתים אחרים, או תולים ממרומי העצים ראשם מטה כמו לולייני צמרת, ראו מה אני מסוגל לעשות...
"יש לשער שכאשר תתחיל לבסוף לראותם על קרקע המציאות נגד עיניך, לא תהיה בך בערות ממין זה, ואף על פי כן תהיה בך נטייה להפוך אותם לבדיון, עקב מידת התכיפות והדחיפות שבהן אתה זקוק להגנה מפני מה שאתה רואה, מפני מה שלמעשה עברת 30 אלף מייל כדי לראות.
"פעם הבטתי בהם זרועים בין המתחם ועד קו העצים, מרביתם מוטלים בגוש אחד קרוב ביותר לגדר, אחר כך במספרים קטנים יותר אבל בקבוצות צפופות יותר באמצע הדרך, נקלעים למקבצי נקודות פזורות קרוב יותר לקו העצים, ואחד לגמרי לבדו, חציו בתוך הסבך וחציו מחוצה לו. 'כמעט אבל לא לגמרי', אמר הקפטן, ואחרי כן יצאו לשם כמה מאנשיו שבעטו לכולם בראשים, שלושים ושבעה כאלה.
"אחרי כן שמעתי M16 מתחיל לרוקן מחסניות באוטומטית מלאה, שנייה אחת לכדור, שלוש שניות לתקוע מחסנית חדשה, וראיתי חייל עומד שם, עושה את זה. כל צרור היה כריכוז זוהר ממוקד של פרץ סופה משתוללת, גורם לגופות להתעוות ולרטוט. כשסיים, עבר על פנינו בדרכו חזרה לחושה שלו, וידעתי שלא ראיתי דבר מימיי עד שלא ראיתי את פניו.
"הם היו סמוקים ומרובבים ומעוותים כאילו נהפך עור פניו החוצה, כתם של ירוק כהה מדי, רצועה של אדום הגולשת לארגמן חבּורה, ליבו אפרפר חולני בטוח, הוא נראה כאילו היה לו התקף לב כשהיה שם בחוץ. עיניו היו מגולגלות למעלה, נחבאות חציין בתוך גולגלתו, פיו נפער ולשונו הייתה משורבבת, אבל הוא היה מחויך, גבר שנתן את כל מה שיש לו...
"יכולת גם לשמוע את האחרים, איזה חיילים צעירים שמדברים בתמימות הארורה ביותר בעולם, ואומרים: 'כל הדיבורים האלה זה סתם בלוף, אנחנו כאן בשביל להרוג פליטים מסריחים'...כאשר גדוד 173 ערך טכס אשכבה להרוגים שלו מדאק-טו, המגפיים של המתים סודרו במבנה על האדמה. זו הייתה מסורת צנחנים ישנה, אבל הידיעה שזו הייתה מסורת, לא המתיקה את החיזיון או עשתה אותו פחות מפלצתי, מגפי צניחה בסדר גודל של פלוגה עומדים ריקים באבק מקבלים ברכה אחרונה, שעה שהגיבורים האמיתיים של הטכס היו עטופים בשקים, מתויגים בתגים ומוסעים חזרה הביתה, מה שהיה מכונה 'משרד נסיעות נ.ב.ב' (נפל במהלך קרב).
"הרבה מהאנשים שהיו שם אותו יום קיבלו את המגפיים כסמלים כבדי משמעות ושקעו בתפילה ארוכה. אחרים סתם עמדו להם שם, שולחים בהם מבטי כבוד מהולים בתרעומת, אחרים צילמו אותם והיו כאלה שרק חשבו שזה סתם טמטום מרושע. כל מה שהם ראו שם לפניהם לא היה עוד מערכת של חלקי חילוף, והם לא היו מנידים עפעף ולא מחפשים רוחות קודש בסביבה אפילו אם חלק מהמגפיים האלה היו מתמלאים פתאום שוב ומתחילים ללכת...
"בשלב הגרוע ביותר, גדוד מהיחידה המוטסת שתקף את גבעה 875, נלכד במארב שנסגר מן העורף, במקום שלפי הדיווח לא צריך היה להימצא שום צפון וייטנאמי, ושלוש הפלוגות שלו נותקו ונקרעו לגזרים באש הנוראה שהומטרה במשך יומיים במלכודת הזאת. כעבור זמן, כאשר כתב צבאי שאל את אחד הניצולים מה קרה שם, נאמר לו: 'מה אתה לעזאזל חושב שקרה שם? קצרו אותנו לחתיכות'. הכתב התחיל לרשום את הדברים האלה, והצנחן אמר: 'יותר טוב שתתקן ותכתוב חתיכות קטנות. אנחנו היינו באמצע טלטול העצים כדי שייפלו מהם הדסקיות של החברים שלנו בזמן שחולצנו משם'...
"יום אחד אחר הצהריים חשבתי בטעות אף מדמם לפצע בגולגולת, וכבר לא הייתי צריך לתהות יותר כיצד אתנהג אם אפגע מתישהו. צעדנו במסגרת פעולת טיהור מצפון לעיר טאי-נין, לכיוון הגבול הקמבודי, ופגז מרגמה נחת במרחק של שלושים מטר בערך. אז עוד לא הייתה לי שום תחושה לגבי המרחקים האלה, אפילו אחרי שישה או שבעה שבועות בווייטנאם, עדיין התייחסתי אל מידע מסוג זה כאל פרט עיתונאי שניתן לברר אותו אחר כך, לא דבר שמישהו עשוי לרצות לדעת אותו. כשכולנו נפלנו ארצה, תקע הנער שלפניי את מגפו בפרצופי. לא הרגשתי את המגף, זה נבלע בחבטה הנוראה שספגתי כשנחבטתי באדמה, אבל הרגשתי כאב חד נמתח בקו ישר מעל עיניי. הנער הסתובב והתחיל תכף לברבר משהו שיגעון, 'אוי אני מצטער, חרא אני מצטער'.
"איזה מתכת מסריחה לוהטת נתחבה לתוך פי, היה נדמה לי שאני מרגיש טעם של מוח מרוטש נצלה ורוחש שם בקצה לשוני, הנער גישש אחרי המימייה שלו ונראה מבועת באמת, חיוור, קרוב לדמעות, קולו רועד: 'איזה חרא, אני סתם טמבל מזוין, אתה בסדר, אתה באמת בסדר'. אי שם התעוררה בי ההרגשה שזה היה הוא, שאיכשהו הוא הרג אותי עכשיו. אני לא חושב שאמרתי משהו, אבל שמעתי קול שאני זוכר אותו גם עכשיו, מין געיית בכי צווחנית, מצלצלת באימה ופלצות נוראה יותר מכפי שתיארתי לעצמי אי פעם שקיימת כלל, כמו הקולות שהקליטו בצמחים שעלו באש...
"עשרים מטר לפנינו גברים התרוצצו במעגלים, דעתם משובשת עליהם לגמרי. אדם אחד היה הרוג (אחרי זה סיפרו לי שזה היה בגלל שהשכפ"ץ שלו היה פתוח), אחד נשען על ידיו מקיא איזה חומר ורוד אימתני, ואחד, די קרוב אלינו, מפנה את ראשו מכיוון נפילת הפגז, מכריח את עצמו להביט בדבר הבל ייאמן שזה עתה קרה לרגלו, מסובבת כמעט סיבוב שלם בנקודה כלשהי מתחת לברכו כמו איזו רגל עקומה של דחליל. הוא הסיט את מבטו ואחר כך החזיר את מבטו, כל פעם השהה עליה את מבטו מספר שניות נוספות, אחר כך קבע בה את המבט במשך דקה בערך, נד בראשו וחייך, עד שפניו הרצינו והוא התעלף".
התרעות פיקוד העורף