טיול הבוקר שלו עם הכלבה, גם בין אזעקה לאזעקה, נותר נינוח כשהיה. נכון, הטלפון שמונח בכיס מקבל תשומת לב יתרה, שמא יתריע, אבל לעומת זאת הכבישים עמוסים פחות, קלים יותר לחצייה.
"בעצם גם אריה הוא חתול", הוא אומר לה, כמעט בקול, שפתיו נעות אך קולו לא נשמע, כאילו הכלבים כולם הם שאשמים במצב. כולם חוץ מפשושו כמובן, הכלב שהפך למסביר רשמי של פיקוד העורף (מי שלא הבין את המשפט האחרון כנראה חי לו בבדידות תקשורתית כה מזהרת, עד שתכף יאמר שאינו יודע אפילו מי הוא "תומר משקף לבן"), עוד מעט ייתנו גם לו, כלומר לכלב, דרגת ייצוג ותחת שמו ייכתב: "רס"ן במיל' פשושו גולדן רטריבר". חמוד שכזה.
היא מביטה בו ולא מבינה מה עליה לעשות עתה. פעם קרא איזה מאמר על חשיבות מסלול הטיול הקבוע לבניית ביטחונם העצמי של כלבים - ואילו עתה הוא משנה את הנתיב מדי בוקר וערב, נחוש להשלים מכסה של צעדים לבל יתנוון לגמרי בחסות המרחב המוגן.
הים כמעט שקט. אופייני לימי חודש מרץ, אבל הוא, בכעסו, לוקח את השקט הזה כעלבון אישי כמעט. הן עד שנשמעה אותה שאגת הארי, זימן לו הים במשורה את הימים האפשריים לשחייה: בשבוע האחרון לפני אותה שבת שהזעיקה את הבריות והזניקה את המטוסים, הצליח לשחות בקושי פעמיים, ואילו מאז הטילים נדמה הים לבריכה כמעט בכל בוקר. אולי לא "מראה", אבל גלים קלים בלבד.
טוב שלא מראה, הוא זורם על זרם התודעה של עצמו, שבניגוד למים הכחולים שמולו, דווקא שוצף וקוצף. רק זה מה שחסר לי עכשיו - לראות את עצמי במראה. ולא רק את כרסו שאך החלה להתיישר וכבר חזרה לתפוח, הוא חושש לראות שם.
גם מפני פניו למשל הוא מתיירא, הן גם אותן קצת הזניח בצוק העיתים: הזקן לא מטופח כשהיה, ושערות סוררות שמעיזות לצמוח על תנוך האוזן לא נוכשו כבר שבועיים. "פרצוף צנע בלי אנטנה", הוא לועג לעצמו בעגה ארכאית. לך תסביר לנוער מושגים כצנע או אפילו אנטנה, הוא מהרהר - ומרגיש בן אלף.
רוח קרירה נושבת בעורפו כשהוא מגיע לטיילת, מעבירה צמרמורת בגבו ואף גורמת לה לסמר את פרוותה. ואולי, כך הוא חושב, רק אולי, לא מבבואת גזרתו המתעגלת ופניו המוזנחים הוא חושש אלא מפני עיניו, אלה שמכונות "ראי הנפש". כי מה יראה שם? גבר נעלב.
גבר שנעלב מכך שמשקרים לו: המנהיגים, הגנרלים, הכתבים. גבר שמתחיל לתהות אם לא שיקרו לו - ולו אף מכוונה טובה - גם המורים, אולי אפילו ההורים.
דמעה נקווית בזווית עינו, כרגיל, עת עולה דמותם של הוריו בזיכרונו ועימה גם התירוץ היפה (עד כדי דמעות) במילותיה של לאה גולדברג ("נפרדנו כך"): "זאת הטיפה שעל ידי נותרה לי טיפת סגריר ודאי היא, לא דמעה".
ואולי לא רק שקר המלחמה, שכרגיל הייתה בלתי נמנעת, הוא שמעליב אותו, אלא גם שקר השנים שהופך מכוער יותר עם כל שערה שנשרה מהראש רק כדי להופיע מחדש על הכתף, עם כל תלתל שהלבין על החזה, עם כל צליל שנעלם ממנעד התדרים שביכולתו לשמוע, עם כל שבריר של שנייה שנוסף על הזמן הנדרש לכיפוף הברך, ליישור הגב, שלא לדבר על האפקט הווקאלי הנלווה: מה"קנאק" הפנימי הקטן שמשמיעה הברך ועד ל"אוי" החרישי שנפלט לו בהיסח הדעת כשהוא זוקף את גבו.
ואצלה צליעה קלה. בעוד כשבועיים ימלאו לה 11, משמע היא הראשונה מבין ההולכים על ארבע שכיבדו אותו בנוכחותם בחייו, שיוצא להם להזדקן ביחד. אומנם הוא מייחל לעוד 30 שנה לפחות, בעוד לה נותרו, על פי הממוצע, לא יותר מכמה שנים, ובכל זאת, שניהם כבר בגיל שבו הופך הגוף מכזה שעושה כרצונך, למטען חורג שיש לשנע ממקום למקום.
מה יעשה בלעדיה, זאת מחשבה שהוא הודף בכל מאודו, שכן אף שגם קודמיה היו חלק בלתי נפרד מחייו, דווקא הכנענית המעורבת הזאת חדרה מבעד לכל שכבות ההגנה שעוטפות לב אנוש.
"הפכה גם אותי לכנעני מעורב", הוא מחייך לפתע בליבו ואחר אומר לה בלחש: "בואי, טובה, חוזרים", ומחליק בידו את פרוותה. "אולי בכל זאת זו הייתה דמעה", עולה בזיכרונו השורה התחתונה של אותו השיר.
התרעות פיקוד העורף