כזה שיכול להכיל את כל אנשי המסיבה בקלות. ופתאום אמרתי לעצמי: כמה זה יפה שהוא רוצה לטרוף את החיים גם עכשיו, במקום להתחבא בבית כמו עכבר (או כמו הוריו). כמובן שלא כולם חוגגים, בלשון המעטה. ושמדובר במצב משברי, שהלוואי שיסתיים במהרה.
נכון שנתוני ההגירה מישראל בשנתיים האחרונות הם שליליים, אבל בהתחשב במה שעברו פה הישראלים, מדובר במספרים סבירים לגמרי. אם תשוו אותם, למשל, לגל ההגירה העכשווי מניו זילנד - מהשלוות והיפות שבמדינות העולם - תבינו שתחושת שייכות היא מרכיב הרבה יותר חשוב מנוחות או מיציבות. והכל, כמובן, בתנאי שמרבית הישראלים יוסיפו להרגיש את אותה שייכות. מה שהופך את הקרע הפנימי שלנו לסכנה האמיתית.
הרצון המוצהר שלי הוא שהממשלה הנוכחית תתחלף. אבל אני חושב שיש משהו בתוצאות הסקרים האלה שאמור לעודד את כולנו. כי הם מבטאים סוג של בגרות. ולא הסתנוורות אוטומטית, כפי שהכרנו בעבר, מהישגים בשדה הקרב או מהבטחות רגעיות.
יהיו מה שיהיו תוצאות המלחמה, ואת זה נגלה רק לאורך שנים, ברור לגמרי שבמאזן ההרתעה המזרח-תיכוני - שהוא המפתח להישרדות שלנו כאן - ישראל הפכה להיות המדינה שאתה ממש לא רוצה להתעסק איתה. כישראלים - ובכלל, כיהודים שחרדים לגורל הדורות הבאים שלנו - זו בשורה מצוינת.
"מקום שמח", "כל האימהות משקרות", העונה הנוכחית של "זגורי אימפריה", "יקומות", "חוליגנים", "טהרן", "נוטוק", "מגרש הרוסים" ועוד ועוד. וזה נכון גם לתיאטרון, שלא מפסיק להעלות הפקות מושקעות, ולמוזיקה המקומית שממשיכה להתפוצץ ולייצר כוכבים חדשים. וזה, אם תרצו, הניצחון המוחלט.
התרעות פיקוד העורף