אבל בשבוע שעבר התחיל שקט יחסי ומירידה של עשר פעמים ביום למקלט, ירדנו (תרתי משמע) לפעמיים או שלוש, אם לאיראנים הייתה ממש מוטיבציה. החלטתי לנסות שוב, אחרי מטח הבוקר המרענן והנעים, הכנסתי שתי מזוודות טרולי אל הרכב ואף שבתי חששה מאוד, הבטחתי לה שאם תהיה התרעה, אפילו אחת, אנחנו חוזרות מיד. עוד אמרתי שברגע שנצא מרחובות ומאזור המרכז, היא תראה שיש שקט ואין בכלל התרעות. בדרך כלל אני לא משקרת לה, אבל אולי רציתי להאמין בזה קצת בעצמי.
הידיים הזיעו לי מאוד, זה לא היה רצוני, בדרך כלל, כשאנחנו בדרכים, אני משחזרת את הרגעים היפים של אבי ואמי איתי, שרה לה שירים, חדה לה חידות, מספרת לה סיפורים על ארץ ישראל, על חגים ועל גיבורים. אבל הפעם לחצתי פליי על פודקאסט כזה של סיפורי ילדים ובהיתי בכביש, הייתי חדורת מטרה, להגיע לאחותי בשלום, להיכנס לממ"ד, לעצום עיניים וסוף־סוף, לישון.
20 דקות לפני חריש, בדיוק כשהזיעה החלה להתייבש והנשימה הפכה לסדורה, עצרנו בתחנת דלק גדולה עם מסעדה אחת ובתי קפה, תדלקתי במהירות, קניתי לגפן חטיף ולי קפה קר. איש אחד, מניחה שבתחילת שנות ה־70 לחייו, שחרחר, חובש כיפה סרוגה ולובש חולצה מכופתרת וז'קט שידע ימים יפים יותר, שאל אב משפחה אחד, שחנה בדיוק לידנו, אם הוא נוסע צפונה, לאזור חדרה.
“אני נוסע לחדרה", ענה לו האיש שעה שילדיו ואשתו נכנסנו אל הרכב, “אבל אנחנו חמישה בדיוק".
“תהיה בריא, סעו בזהירות", בירך אותם האיש.
“מה, נתקעת?", שאל האב.
“הבן שלי היה אמור לאסוף אותי אליו, הוא לא עונה לי מהבוקר".
“סליחה, אחי, מצטער", אמר האב ונכנס אל הרכב.
האוטומט שלי זה להתנפל על המצווה בשעה שמגיעה כל כך קרוב אליי, לא על כל מצווה, אני לא פראיירית של שרלטנים, אבל כזו, שנראית תמימה, נטולת כל סטייה או רצון לבצע, לא יכלה להשתמע לשתי פנים.
“סליחה, אדוני?", פניתי אליו.
“כן?", אמר, הוא מיד הבין ששמעתי אותו, “אל תדאגי, כמה דקות ואני מוצא מישהו, אל תשבו פה, אם תהיה אזעקה, אנחנו ליד תחנת דלק", הורה לי כאילו היה אבי.
הנהנתי בראש להסכמה, אבל המשכתי לשבת, גפן אכלה את החטיף בתאווה. לקחתי עוד שלוק מהקפה ונכנסתי אל הרכב, ראיתי אותו שוב מנסה להתקשר, בודק כמה פעמים אם יש קליטה, ונותר ללא כל מענה.
אחר כך יצאו כמה חיילים מבית הקפה, גם אליהם ניגש. “אסור לנו, אבא", אמר המפקד, “זה רכב של הבסיס, אתה צריך כסף?".
“ה' ישמור", ענה להם, “מה פתאום כסף, אתם צריכים משהו?", שאל.
האיש היה טוב לב, צריך להיות חסר כל חוש כדי לא להבין את זה.
“מסכן", אמרתי.
“מה יש לו, אמא?", שאלה בתי. הסברתי לה שהבן שלו לא עונה לו והוא צריך להגיע לאנשהו.
התחלתי בנסיעה.
“אז למה לא לקחת אותו?", שאלה. יכולתי להגיד לה שבגללה, שעם כל הרצון הטוב שלי, אני לא לוקחת סיכון כשבתי ברכב, ועל אחת כמה וכמה כשכל רגע יכולה להישמע התרעה.
“כי אנחנו לא נוסעים לאותו המקום, אנחנו נוסעות לחריש והוא לעיר אחרת, לחדרה".
“ואין לו מונית?", היא המשיכה.
“אני לא יודעת, גפן", אמרתי, “יש מלחמה, אז אין כל כך מוניות".
היא שתקה, בישלה משהו בראש ואמרה: “בואי נחזור, ניקח אותו, אני לא אפריע כשתדברו כי הוא מבוגר".
(כשאנחנו במקלט, היא מחכה שאתחיל לשוחח עם השכנים כדי לשאול אותי את כל השאלות הקיימות, אז בימים האחרונים אנחנו עובדות על לתת מקום גם לאמא לשוחח).
חייכתי. אהבתי את טוב הלב שלה, אבל עדיין, לא הכרתי את האיש, לא יכולתי לקחת את הסיכון.
רגע לפני היציאה לכביש הראשי, עצרתי בצד, הרמתי את ההנדברקס, ירדתי לשנייה מהרכב וצילמתי את האיש מבלי שיראה. השתמשתי בכוח ובשם שלי ברשתות החברתיות ופרסמתי בפורום של חדרה, ובסטורי של דף הפייסבוק שלי את התמונה עם המילים הבאות “האיש הזה, צלול לגמרי, נאור, איש רגיל כמונו, הגיע באוטובוסים לתחנת הדלק XXX וממתין לבנו, שלא עונה לו כבר כמה שעות, מישהו עובר שם ויכול להקפיץ אותו לחדרה? מארז ספרים עליי!", הבטחתי.
תוך רגע כתב לי חבר פייסבוק שאני לא מכירה, אחד שמתנדב שנים בעמותת ידידים ואפילו חילץ אותי פעם, שהוא באזור, ותוך רבע שעה יהיה במקום.
“באמת?", התלהבתי, “אין לי מילים".
הוא אפילו לא ביקש את מארז הספרים שלי, מה הוא כן ביקש? נחשו. יפה מאוד, דייט.
חצי שעה אחר כך, כשהגעתי לחריש, ואחותי והאחיינים שלי קפצו עליי ועל גפן והראו לי את שולחן ארוחת הצהריים שערכו שעה שאחותי עמלה על השניצלים והספגטי, קיבלתי סלפי של האיש מתחנת הדלק והבחור מהדייט. מסתבר שבנו של האיש נכנס למילואים, ואשתו שכחה לעדכן, או משהו כזה, לא נכנסתי לדקויות, העיקר שהגיע אל מחוז חפצו.
אחרי הארוחה נכנסתי אל המיטה שהכינה לי אחותי, גפן שיחקה עם בני דודיה, עצמתי לרגע את העיניים והתעוררתי רק בשש בערב, הייתי מותשת כל כך.
למחרת כתב לי הבחור: “צחקתי, את לא חייבת לי שום דייט".
“חבל", עניתי לו.
אם יש דבר שאני אוהבת, זו חמלה וראיית האחר.
“באמת? תרצי?", שאל.
“כן, מתי?", שלחתי.
“במלחמה או אחריה?".
“אנחנו תמיד במלחמה, אבל ניתן לה קצת להירגע".
“אז בשש שאחרי ה...", הקליד.
“ידעתי שתכתוב את זה", סיכמתי.
הוא שלח חיוך.
קבענו להיפגש כשתסתיים המלחמה, כשהטייסים והחיילים שלנו ישובו לשלום לביתם, כשהמשטר באיראן יובס, וחיזבאללה יתפרק מנשקו ונשוב אנחנו לאחדותנו, אה, וכמובן כשיקרה הדבר הכי חשוב שאיתו הייתי צריכה להתחיל, שהגן של גפן ייפתח והיא תשוב אליו.
זה לא נשמע ריאלי, אבל אם כל זה באמת יקרה, אז אאמין בניסים, ואחרי שנים ארוכות אולי אאפשר לזוגיות להיכנס אל ביתי, עם הבחור מידידים או עם כל אחד אחר שליבו טוב, לא אצטרך עוד מקלטים, האהבה תהיה לי המקלט.
ואם התותחים שוב ירעמו, והם ירעמו, כי בתוך עמי אני חיה, לא אצטרך לברוח מותשת לאף מקום, כי בשניים, אפשר לעצום עיניים מדי פעם, ולהניח לרגע את הנשק.