במבט ראשון, הדבר מפתיע. במשך עשורים, המפלגה הרפובליקנית הייתה בסיס התמיכה האיתן ביותר של ישראל בוושינגטון. בעוד חלקים במפלגה הדמוקרטית נעו לעמדות ביקורתיות יותר - לרוב סביב הסוגיה הפלסטינית - הרפובליקנים נותרו לצידה של ישראל. אבל משהו משתנה.
במשך שנים, הסיסמה "אמריקה תחילה" איחדה את בסיס התמיכה של טראמפ. היום, יש מי שמפרשים אותה מחדש כביקורת על עצם הברית שהגדירה את מדיניות החוץ הרפובליקנית במשך עשורים. הטענה - לעיתים מפורשת ולעיתים מרומזת - היא ש"אמריקה תחילה" הפכה ל"ישראל תחילה". לוין, אחד המגינים הבולטים של ישראל, מוצג בעיני מבקריו כמי שנאמנויותיו מוטלות בספק. הדיון כבר אינו רק על טקטיקה או תזמון. הוא נוגע בזהות, בסדרי עדיפויות, ובסופו של דבר - בנאמנות.
עם בחירות אמצע שמתקרבות בנובמבר והמרוץ לנשיאות שכבר מתחיל לתפוס תאוצה, המפלגה הרפובליקנית נכנסת לתקופה של מאבק פנימי. טראמפ אולי עדיין הדמות הדומיננטית, אך הוא אינו שולט בזירה לחלוטין. הקולות שמאתגרים כעת את המלחמה - ובהרחבה, את יחסי ארה"ב-ישראל - מניחים את היסודות לדיון עתידי על כיוון המפלגה.
אם המלחמה נגד איראן תיתפס כהצלחה, ייתכן שקולות אלו יישארו בשוליים. אבל אם היא תיכשל - אם תימשך זמן רב, תסלים באופן בלתי צפוי, או לא תספק תוצאה אסטרטגית ברורה - השפעתם תגדל. וכאן זה כבר הופך לבעיה של ישראל.
כי בתרחיש כזה, דור ההנהגה הבא של המפלגה הרפובליקנית יבחין בכך היטב. מועמדים שיתמודדו על הנהגת המפלגה יסתכלו לאן הבסיס נע - ויתאימו את עצמם. התרחקות מהמלחמה תהפוך להתרחקות מטראמפ - ואולי גם להתרחקות מישראל. זה אינו תרחיש בלתי נמנע. אבל הוא הפך לאפשרי - במידה שלא הייתה בעבר.
התרעות פיקוד העורף