מצד אחד, האיום הביטחוני המוחשי. מצד שני, ההזנחה התקציבית והבירוקרטית. אפקט המלחציים הזה מאיים על עתיד ההתיישבות בצפון לא פחות מהטילים של חיזבאללה.
אך בעוד שאנו מקבלים את האיום מצפון כגזירת גורל של מי שקבעו את ביתם על הגבול, סומכים על פעילות צה"ל ומקווים שהפעם זהו זה, הצד השני של המלחציים – מדיניות הממשלה – הוא שמכאיב באמת. בשעה שהצפון בוער, אנחנו עדים לסחבת בלתי נתפסת ביישום תוכניות השיקום.
הצהרות על תקציבי עתק של מיליארדי שקלים נותרות על הנייר, בעוד שבפועל אנחנו מתבשרים על קיצוץ של כ־150 מיליון שקלים מתקציבי קו העימות. איך אפשר להסתכל בעיניו של תושב ולדבר על “חיזוק הצפון” כשמצמצמים את החמצן הכלכלי של הרשויות המקומיות באזור?
שיא העיוות מתבטא באפליה הבוטה בין דם לדם, ובין יישוב ליישוב. מדינת ישראל יצרה הפרדה מלאכותית ומקוממת במדיניות הטבות המס. בעוד שיישובי הדרום, בצדק רב, זוכים למעטפת תמיכה והטבות משמעותיות, יישובים בצפון, ככפר ורדים לדוגמה, נותרים מאחור. כפר ורדים מוגדר על ידי צה"ל כיישוב מאוים.
זהו חלק בלתי נפרד מקו העימות, אבל משום מה, בלוחות האקסל של משרד האוצר הוא אינו קיים. אי־השוויון הזה אינו רק עוול כלכלי, הוא מסר של זלזול.
התרעות פיקוד העורף