אמונות תפלות נוצרות מניסיון אנושי להשיג תחושת שליטה, ביטחון וסדר במצבים של אי-ודאות, כך ניסח לי הצ'אט כשבדקתי באחת ההשכמות בחסות האיראנים את מקור הדבר. הסיבה לבדיקה הייתה כי חשתי שמתהווה אצלי אמונה תפלה חדשה, שתשפיע מעתה והלאה על המסע הנוכחי שלי בכדור הארץ.
במציאות הישראלית החוקים הקטנים הם לפעמים הדבר היחיד שמחזיר תחושה של סדר. כמו אותם רגעים שבהם אתה מגלה שכולם סביבך מפתחים את אותה מערכת אמונות פרטית: מתי למלא דלק, באיזה יום לא לטוס, או איזו קבוצת וואטסאפ באמת יודעת ראשונה שמשהו קורה. ובינינו, במדינה שבה המציאות כבר מזמן נשמעת כמו בדיחה פנימית של הקיום, אמונה תפלה קטנה היא לא הדבר הכי לא רציונלי שאפשר להיאחז בו.
אני לא באמת יודעת מה יהיה עד שהמילים הללו יתפרסמו. אני מאוד מקווה שכל הסיפור הזה יהיה מאחורינו ואז סוף-סוף נוכל להתחיל לאסוף את שברי הפוסט-פוסט של הטראומה של שנתיים וחצי שיש בהן יותר מדי מלחמות ויותר מדי תובנות על מלחמות, ובעיקר יותר מדי שאגות של "די כבר, תתעוררו". למדנו מספיק בדרך הקשה על מה עובד ומה עובד פחות.
בחדשות אני כבר מזמן לא צופה. טוב, לפעמים בעקיפין ובלית ברירה. מכיוון שבן הזוג שלי חייב לצפות בהן בשל עבודתו, נכנסת לי לצערי לתודעה הפטפטת האינסופית של הרבה אנשים, חלקם חכמים יותר, חלקם פחות, שמלהגים את אשר על ליבם, משחררים לעולם דעה ופרשנות שכמובן לא מבוססת על שום דבר רלוונטי, וכך יוצא שבמשך יום שלם נשמעות ספקולציות על כלום ושום דבר, שלא מחוברות למציאות.
התחלתי עם אמונה תפלה, ואולי כדאי לסיים עם אמונה אמיתית שאני רוצה להחזיק בה, והיא שזו תהיה המלחמה האחרונה. לא במובן הנאיבי שבו אנשים מבטיחים לעצמם שלום עולמי, אלא במובן הצנוע יותר שהגענו כבר לנקודת רוויה. אז אולי זו לא תהיה המלחמה האחרונה של העולם, ואולי אפילו לא של האזור, אבל אני רוצה להאמין שהיא תהיה האחרונה במובן שבו אנחנו כבר לא נהיה מוכנים לחיות ככה שוב ושוב, בלי להתעורר כבר על עצמנו ולהתחיל לשאול שאלות.
התרעות פיקוד העורף