דמעות | נתן זהבי

בני משפחת עודה עשו את דרכם במכונית המשפחתית, בדרכם חזרה הביתה מבילוי וקניות בלילה של רמדאן באזור העיירה טמון במזרח השומרון, כאשר כוח מסתערבים של מג"ב שהיה באזור פתח באש לעבר הרכב. התוצאות של הירי נוראיות: מתוך ששת הנוסעים שהיו ברכב חוסלו ארבעה - הורים ושני ילדיהם. שני ילדיהם הנוספים שהיו באוטו נפצעו. לאחר שנודעו התוצאות הנוראיות של הירי, הסבירו החיילים כי הרכב האיץ לעברם והם חשו בסכנה.

אלו שמות ההרוגים: אב המשפחה עלי ח'אלד סאיל בני עודה, בן 37, שנהרג מכדורים שפגעו בראשו, בפניו, בחזהו ובידו השמאלית; אם המשפחה ועד עותמאן עקל בני עודה, בת 35, נהרגה מכדורים שפגעו בפניה ובראשה; הילד מוחמד עלי ח'אלד בני עודה, בן 5, שנהרג כתוצאה מכדור בראשו; ואחיו, עותמאן עלי ח'אלד בני עודה, בן 7, ילד עם צרכים מיוחדים שנורה בפניו ובראשו.

אחרי האירוע סיפר אחד הילדים שניצלו על שאירע. "אחד המסתערבים אמר 'הרגנו כלבים', הוציא אותי מהמכונית והרביץ לי. אחר כך לקחו אותי לג'יפ וחיפשו עליי. הוא שאל אותי 'מי היה איתך במכונית?' כשאמרתי לו 'אמא ואבא והאחים שלי', הוא התחיל לצרוח עליי ולהגיד לי 'שקרן, שקרן'".

התקשורת הישראלית לא ייחסה חשיבות מספקת לאירוע. הרצח לא פתח מהדורות חדשות ולא הופיע בכותרות הראשיות. שרי ממשלת נתניהו והעומד בראשה לא השמיעו קול זעקה כואבת ולא הרגישו צורך להתנצל ולהשתתף בצער המשפחה. אנשי ציבור פלסטינים ביקרו בחריפות את לוחמי מג"ב ואת היחס של התקשורת הישראלית לאירוע.

עו"ד וסים חוסרי כתב בפייסבוק דברים שלדעתי חסרת החשיבות יש להם חשיבות גדולה. הנה הם במלואם: "בזמן שבמהדורת החדשות המרכזית בערוץ 12 סקרו הערב בדיווחים נרחבים על הבהלה באילת, על רגלה השבורה של כלבה כתוצאה מרסיס יירוט ועל חופשתם של המבלים שנקטעה - קילומטרים ספורים משם, בגדה המערבית, נמחקה משפחה שלמה. עלי בני עודה, אשתו ועד, וילדיהם עותמאן ומוחמד נורו למוות במכוניתם. שני ילדים נוספים נותרו לספר איך חייל כינה אותם 'כלבים' בזמן שהם מדממים לצד גופות הוריהם.

"הפער הבלתי נתפס בין הסיקור המלטף והאמפתי לפציעתה של חיית מחמד לבין ההתעלמות המוחלטת מקטילתם של חיי אדם - של ילדים בני 5 ו־7 - הוא לא רק כשל עיתונאי. זוהי בחירה אקטיבית בהסתרה. כשאתם בוחרים מה להראות ומה להשתיק, אתם הופכים לשותפים ליצירת עיוורון מוסרי קולקטיבי.

"בעיני העולם התקשורת הישראלית נתפסת כמנגנון תעמולה שאיבד קשר עם ערכי האנושות הבסיסיים. העולם רואה את שתי התמונות זו לצד זו - הכלבה החבושה באילת מול הילדים ההרוגים בגדה - ומבין שמבחינתכם, דם אחד שווה פחות.

"אתם מזינים את האזרחים במציאות סטרילית ומעוקרת. אתם מונעים מהציבור להתמודד עם התוצאות המזוויעות של המדיניות בשטח, ובכך מרדימים את המצפון של האנשים עד לכדי ניוון.

"תפקידה של עיתונות ב'דמוקרטיה' הוא לא לבדר או להרגיע, אלא להאיר את הפינות האפלות ביותר, גם כשהן כואבות ומערערות. כשחיי משפחה פלסטינית הופכים להערת שוליים או לשתיקה רועמת, בזמן שכל פגיעה ברכוש או בבעל חיים בצד היהודי הופכת לדרמה לאומית - אתם מאבדים את צלם האדם.

מי שחשב לרגע שממשלת ישראל תוציא הודעה רשמית שבה תביע צערה על האירוע ותודיע שתדאג לשני ילדי המשפחה שנותרו בחיים, טעה. יומיים לאחר האירוע הקשה לא יצאה הודעה כזו, וגם ההודעות של כמה מראשי האופוזיציה שהביעו השתתפות בצער המשפחה היו מנוסחות בקפידה, כדי לא להרגיז חלילה "יהודים טובים" בתחילת מסע הבחירות שהחל וריחו נישא באוויר.

כדי להיות כן אני חייב לומר שמה שעלה בראשי היה השאלה איך היה מגיב השר לביטחון לאומי־פנים איתמר בן גביר, אם כוח של הרשות הפלסטינית היה קוצר משפחה יהודית שנסעה ברכב המשפחתי בחזרה הביתה בחברון אחרי קניות לכבוד החג. עדיף לא לחשוב.

ההתרעות, האזעקות והבומים הפכו את החיים לבלתי נסבלים. עסקים מתמוטטים, העצבים מתמוטטים, הלב מפרפר בפחד. זקנים ואנשים עם מוגבלויות מתקשים לשרוד, ויש מאות אלפים כאלו. לחלק גדול מהם אין ממ"ד בדירה או מקלט בבניין מגוריהם. בזמן שאני כותב את הטור הזה נשמע שוב בפלצפון הצפצוף/טרטור המודיע על התרעה. כמה דקות לאחר מכן נשמעת אזעקה. נמאססס, כמה אפשר. כל בר־דעת מבקש בתקופה האחרונה קצת שקט ושלווה, להתנתק מהחדשות, שם טוחנים את המוח המומחים שיודעים הכל והכתבים שחוזרים על עצמם כבר כמה שבועות. לא ברור איך הם לא מתים משעמום מהפטפטת באולפנים. אם כבר מדברים על שקט, אני נזכר בשירה הנפלא של המשוררת יונה וולך, שנושא את השם הזה. הנה הוא לפניכם.

שקט, שקט... 