לא דכדוך. יודעים מה, הגזמתי. ברח לי. נגדיר את זה כ"דכדוכון". נפילה רוחנית ומורלית. זמנית בלבד. אני יודע שזה רע ואסור באיסור חמור, ואם אגזים במחשבותיי הפסימיות בפרהסיה עלול גם לבוא איזה בחורצ'יק עם תומכים בתשלום להפגין לי על הראש, לחסום אותי או משהו כזה. אבל מה לעשות שלפעמים ה"דכדוכון" לא נשלט. אינעל העולם. זה חזק ממני. כנראה שאני אדם חלש. מוחלש.
מאיפה זה בא, אתם שואלים? זה מגיע. בורח. פתאום תופס אותך ככה משום מקום. נגיד באזעקה החמישית באמצע הלילה, כשאתה רץ שוב למקלט או לממ"ד, ושם אתה פוגש פרצופים טרוטי עיניים שלא ישנו מלא זמן, אישה כעוסה, שכנים מתוחים, והכל נארז לתוך החבילה המושלמת כשאתה בעצמך לא עצמת עין שבוע וחצי ובלחץ על כסף, עבודה וחל"ת.
באותה נשימה, העובדה שהאיש הכי חומל בטלוויזיה שחרר יציאה כזו, אומרת הכל. היא אומרת שתלונה, לא מחאה או משהו אקטיבי, רק תלונה פנימית שאולי קצת עפה לכיוון הציבור, היא אסורה, כמעט לא חוקית מבחינת הבון טון.
חרטטו זו מילה חזקה, מחילה. נאמר, שגו מתוך התלהבות יתר בכל מה שקשור למצבם של ממשיכי נסראללה. אני יודע שזו שורה מגונה, כי ברור כשמש שנאסר עלינו, הקטנים, לצייץ, למלמל שהמציאות אחרת, אם אומרים לנו הגדולים שבלבנון חטפו באבי אביהם.
אומרים לנו שצריך לזכור שבימים אלה, אנחנו, יחד, כותבים את ההיסטוריה. וואלק ההיסטוריה הזו, קשה לחיות אותה. אמן שהיא תהיה כבר היסטוריה, עבר רחוק. שנוכל להגיד לצאצאים שלנו שפעם הייתה מלחמה גדולה, קשה ואנחנו בכלל לא התלוננו. ספגנו. חשקנו שפתיים באומץ כל הדרך לניצחון. בעצם גם השורה הזו יכולה להתפרש כתלונה. סליחה.
התרעות פיקוד העורף