גשם, סופת חול, שמש מזג האויר גם השתגע. יצאתי הבוקר לרחובה של העיר עם קרני השמש החמימות, כאילו מדובר בעוד יום שגרתי. סידורים קטנים לפני שמתחילים להתמודד עם המשימות הדוחקות באמת. אבל אם להיות כנה עם עצמי, לא באמת יצאתי רק לסידורים. רציתי לראות את האנשים, את הילדים, את החיים עצמם ממשיכים לנוע.
העצים כבר החלו להוריק עם בוא האביב, ובאופן כמעט מפתיע מצאתי את עצמי אפילו שמחה לראות את טור המכוניות הארוך ואת הנהג העצבני התורן שצופר בחוסר סבלנות בדרכו. עולם כמנהגו נוהג. בימים כאלה גם זה כבר איננו מובן מאליו; יש בכך נחמה קטנה, אות של רגיעה.
אבל השגרה הזו היא שגרה אחרת. האוזניים דרוכות. תמיד. לכל התראה או אזעקה שתישמע. הטלפון אמנם מושתק, אבל גם בלי צליל הוא ממשיך לרטוט: הודעה על חדירת כלי עוין בצפון, התרעה על טיל או כטב"ם. כל רטט כזה גורם גם ללב שלי לרטוט. הוא מתכווץ יחד עם לבם של תושבי הצפון אותם אזרחים אמיצים שרק לאחרונה שבו לבתיהם, לאחר חודשים ארוכים של פינוי, ונמצאים עדיין בעיצומו של תהליך שיקום נפשי ופיזי.
ובתוך המציאות הזאת, אני מגלה עד כמה אנו נאחזים בדברים הקטנים. אני מודה על כך שיש לנו ממ"ד בבית. על כך שיש לנו בית. על כך שהמשפחה קרובה. על כך שאני עדיין שקועה בעשייה של ענייני המשרד החשובים, לצד עוזרתי הנאמנה.
אפילו ביקור אצל רופא השיניים הפך לרגע של תובנה. הוא סיפר שהיו לו ביטולים רבים בימים האחרונים. אנשים מעדיפים להישאר ספונים בביתם, חוששים להיתפס ברחוב בעת אזעקה. כך נראית שגרה תחת איום: החיים ממשיכים אבל בזהירות, בחצי צעד, עם מבט תמידי אל השמיים ואל הטלפון.
אני, באופן אישי, מחכה לשמוע משהו אחר. משהו שיש בו חזון. מנהיגות שתצליח להתרומם מעט מעל נמיכות הקומה הטקטית המתישה מעל הדיונים הבלתי נגמרים בפרטים הקטנים ולומר לציבור ביושר מהי התוכנית הגדולה באמת. לא רק מה עושים מחר בבוקר, אלא לאן פנינו מועדות.
תוכנית אופרטיבית רחבה. אולי אפילו אזורית. כזו שתספק לאזרחי ישראל אופק, ותצליח להצית מחדש גם את דמיונם של מנהיגי העולם. כזו שתאפשר אולי לצעוד יחד לעבר עתיד אחר לא מתוך ייאוש, אלא מתוך חזון.
כי כרגע, קשה להתעלם מתחושת התסכול. שוב ושוב נשמעות אותן אמירות שחוקות, אותן הצהרות כלליות שכולנו כבר יודעים כיצד הן מסתיימות. ובינתיים, מעל הקסדות של לוחמינו הנפלאים בשדה הקרב, נדמה שלא מעט מבטים מופנים דווקא ללוח השנה הפוליטי אל מועד הבחירות הבא.
אבל בתוך כל הרעש הזה יש אמת אחת פשוטה, כמעט יומיומית: זו לא תהיה הפעם האחרונה שהבן שלי יעזוב הכול ויתייצב למילואים, כפי שעושים עוד רבים וטובים מבני דורו. זו איננה חריגה; זו המציאות. ובינתיים, ילדיו הפעוטים כבר יודעים להבדיל בין צליל של התראה, קול של אזעקה ורעש של אופנוע חולף ברחוב. זו מציאות שילדים בישראל לומדים מוקדם מדי.
ואולי דווקא משום כך, בתוך כל המתח והדאגה, אנחנו נאחזים בנחמות הקטנות: בשמש של הבוקר, בעצים שמוריקים, בתנועה הרגילה של הרחוב. כי לפעמים, דווקא הדברים הפשוטים ביותר הם אלה שמזכירים לנו מה באמת אנחנו מבקשים לשמור.
התרעות פיקוד העורף