קווי דמיון רבים מתוחים בין ממשלת רבין־פרס לממשלת נתניהו־חרדים. כניסה להרפתקה שנויה במחלוקת ציבורית עמוקה – הסכמי אוסלו בממשלה ההיא, הרפורמה המשטרית בממשלה הנוכחית. התעלמות מוחצנת מהמוני המפגינים: רבין כינה אותם "פרופלורים", נתניהו מכנה אותם "אנרכיסטים", בזמן ששופרותיו מרחיקים לכת ומייחסים למתנגדי הממשלה סיוע לאויב. פגיעה קשה בביטחון המדינה ואזרחיה תוך אדישות והתעלמות מצד הממשלה. קיטוב וקרע בחברה בעידוד השלטון. וגם, רכישת מנדטים חסרים וחיזוק הקואליציה באמצעות שוחד פוליטי גלוי. פורשי צומת אז, "תקווה חדשה" לא מכבר.
ויש שני קווי דמיון נוספים. צימאון בלתי נשלט של השולטים לשלטון וגישה מוצהרת שמקדשת עכשוויזם. שלום עכשיו. ניצחון עכשיו. זרם פוליטי וציבורי שמטפח היעדר מסוגלות לדחות סיפוקים ותובע הגשמת חזון כאן ועכשיו. שלום כולל ולצמיתות עכשיו ומיד בדורנו אנו. ניצחון מוחלט ושיאבדו כל אויבינו עכשיו, אולי לא מיד – אך בכל מקרה כשבנימין נתניהו עדיין בשלטון.
לא, כמיהה לשלום אינה פסולה. היה ועדיין יש מקום למאמצים דיפלומטיים דוגמת ועידת מדריד ולהסכמים מדיניים דוגמת הסכם שלום עם ירדן או הסכמי אברהם. אך אין מקום להרפתקאות מדיניות שנועדו להבטיח פתרון עכשיו. זוהי גישה משיחית הרת אסון.
לא, שאיפה להכות באיראן ובשלוחותיה ובכל מדינה או ארגון טרור שיוצאים נגדנו, אינה פסולה. ההפך הוא הנכון. נכונותו הרב־שנתית של נתניהו להימנע מעימותים בניסיון לקנות זמן ושקט שלטוני פוליטי הכתה במדינת ישראל כבומרנג. אך אין מקום ואין היתכנות להכרעה כאן ועכשיו, ל"ניצחון המוחלט". כמיהה לניצחון שכזה אינה אלא התגלמותה של גישה משיחית הרת אסון.
ניתן לאתר הזדמנויות מדיניות ובקיעים בחומות התנגדותן של המדינות האסלאמיות בכלל והערביות בפרט למדינת ישראל. ניתן להשמיד כור גרעיני בבגדד או בדמשק ולהכות באיראן ובשלוחותיה. ניתן להגיע לרגיעה מדינית ולהרתעה צבאית. אך מי שמבטיח שלום כולל לצמיתות או הכרעה צבאית לדורות, משקר במצח נחושה. לא יהיה.
בשנות ה־70 ואפילו בשנות ה־80, ראשי מפלגת מפא"י־העבודה לדורותיה דגלו ברגיעה מדינית תוך שמירה על ביטחון המדינה. אך עם הזמן המפלגה שהתמכרה לשלטון והתקשתה לגייס רוב בבחירות, נפלה בשבי הקיצונים. האגף השמאלי של העבודה הפנים את הגישה של שלום עכשיו, וממשלת העבודה שקמה ב־1992 אימצה למעשה את עמדותיה של מרצ, כשאין למעשה הבדל בין יוסי ביילין ליוסי שריד. התוצאות ידועות.
בשנות ה־2000 נתניהו דגל בגישה מושכלת של ניהול הסכסוך: הימנעות מהכרעות כוללות, לא שלום כולל ולא הכרעה צבאית סופית – אלא שימור הסטטוס קוו תוך שיפור מתמיד של מצבה האסטרטגי של ישראל. הגישה נשענה על הרתעה צבאית, עליונות ביטחונית ומכות נקודתיות בעת הצורך, לצד מהלכים מדיניים חלקיים שעקפו את הסוגיה הפלסטינית וחיזקו קשרים עם מדינות ערב. גישה מושכלת שנבעה מהבנה ברורה: לא עלינו המלאכה לגמור. לא שלום עכשיו ולא הכרעה עכשיו. היסטוריה של מדינות אינה מותאמת לממדים של דור אחד או שניים.
אלא שבהמשך חלו שתי תמורות. עם חזרתו לשלטון ב־2009, נתניהו התמכר להפסקת הלחימה, שאפשרה לו להשלים מהלכים פוליטיים ולשמר את שלטונו. על כן הוא נמנע מלהכות במשטר האיראני שאגר טילים בליסטיים ופיתח נשק גרעיני, התעלם מהאיום שהיה טמון בחיזבאללה, והתפתה לקנות בכסף הקטארי את השקט המדומה שהבטיח.
נתניהו של היום כבר אינו דוגל בניהול הסכסוך, הוא חרט על דגלו את הסיסמה המשיחית "ניצחון מוחלט". ניצחון כאן ועכשיו, בשנות שלטונו. הכרעה מוחלטת ובלתי הפיכה בעימות בין מדינת ישראל לעולם הערבי. מזרח תיכון חדש שבו ישראל היא מעצמת־על, ומדינות האזור הכנועות סרות למרותה. איך הוא אומר? אירוע בגודל תנ"כי. חזון אחרית הימים.
זוכרים את נאום ספרטה מלפני חצי שנה? הנאום גרר תגובות נזעמות ואפילו עורר רתיעה בקרב מי מתומכי הגוש שהשכילו להבין את המשל. רק מעטים, כולל בבייס הליכודי, מתלהבים מהחזון ההזוי שראש הממשלה שרטט: מדינה ענייה, סגפנית, אכזרית, שלא חסה על ילדיה וגוזרת מוות על זקניה. מדינה שמקדשת מלחמה נצחית והעולם כולו נגדה. מדינונת קטנטונת מבודדת ללא תרבות, ללא אומנות, ללא ספרות, ללא פילוסופיה. ללא מסורת דמוקרטית מפוארת. ספרטה, לא אתונה.
נתניהו התרשם מהתגובות וגנז את הניסוח, אך לא גנז את הרעיון. הוא רוצה ספרטה, רק ספרטה עם מקצה שיפורים: מדינה שבה העם נלחם וסופג תקיפות מהאויב, והמלך והשרים יכולים לשבת, לשתות ולבזוז את קופת המדינה. החברה – חברה ספרטנית, המלכים – מלכי פרס ומדי. מלכי ספרטה נהגו אחרת.
הממשלה הנוכחית שוברת נורמות שהיו נהוגות ומושרשות בישראל בזו אחר זו. אחת הנורמות היא אורך המלחמה. ישראל ערוכה לאיום ביטחוני מתמיד, לגיוס מילואים, לחוסר שקט. אבל המלחמות שאליהן ערוכה והורגלה החברה הישראלית הן מלחמות קצרות.
אני כבר לא מדברת על מלחמת ששת הימים, אבל מלחמת יום הכיפורים ארכה כשלושה שבועות. מלחמת לבנון הראשונה בשלב הלחימה המרכזי שלה נמשכה שבועות ספורים, גם אם הובילה לאחר מכן לשהות ארוכה בלבנון. ובמאה ה־21 – מבצעי עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן – נמשכו בין ימים לשבועות אחדים. גם כאשר לא הושגה הכרעה מוחלטת – והכרעה כזו כמעט אף פעם לא הושגה – נשמרה נורמה ברורה: מלחמה היא אירוע תחום בזמן, לא מצב קבוע.
החברה הישראלית יודעת לשאת מחיר כבד, אך לפרק זמן מוגבל. היא אינה בנויה לחיים בתוך מלחמה מתמשכת ללא אופק וללא גבול. כן, נחיה באזור הזה על חרבנו, אבל עם הפסקות וחופשות ומשפחה ובית מטופח (רצוי עם ממ"ד) וכל מה שמציעה מדינה מתועשת לאדם מודרני. נכון, ישראל היא לא שווייץ, אך היא גם לא ספרטה.
מאז תום מלחמת העולם השנייה המדינות הלוחמות לא חותמות על כתבי כניעה בתום המערכה. המושג "ניצחון" די עבר מן העולם, שלא לדבר על ניצחון מוחלט. ניתן לדבר על הצלחה כשמנהלים מלחמה. ישראל יכולה להצליח, צה"ל מוכיח מדי יום שהיא יכולה. אבל בשביל לתרגם את ההישגים הצבאים להצלחה במערכה – מדינה, כל מדינה שמנהלת מלחמה – חייבת הנהגה פוליטית מושכלת, הנהגה שמסמנת מטרות מעשיות וברורות ולא מתמכרת לסיסמאות משיחיות של שלום עכשיו או ניצחון מוחלט.
התרעות פיקוד העורף