בעולם המתוח של תחילת המאה ה-21 נדמה לעיתים כי האנושות צועדת בעיניים פקוחות לעבר עימות עולמי נוסף. מלחמות אזוריות, מתיחות בין מעצמות והאצת מרוץ החימוש יוצרות תחושה מתמדת של סכנה. אך מבט מפוכח יותר על מאזן הכוחות הגלובלי מגלה פרדוקס: דווקא בתקופה שבה מדינות רבות מחזיקות בארסנל גרעיני משמעותי, הסיכוי למלחמת עולם כוללת פוחת.
הסיבה המרכזית לכך היא עקרון ההרתעה הגרעינית. מאז תום מלחמת העולם השנייה, כאשר ארה"ב השתמשה בנשק גרעיני נגד יפן, הבינו המעצמות כי מדובר בנשק שאינו מיועד לשימוש רגיל בשדה הקרב, אלא כאמצעי הרתעה קיצוני. עצם קיומו יוצר מצב של "מאזן אימה" - מציאות שבה כל שימוש בנשק כזה יביא להשמדה הדדית כמעט מיידית.
כתוצאה מכך, הנשק הגרעיני הפך במשך עשרות שנים לכלי שמטרתו למנוע מלחמה, לא להציתה. ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, הודו, פקיסטן ואף קוריאה הצפונית מחזיקות ביכולות גרעיניות שונות, אך במדינות אלו הנשק נתפס בראש ובראשונה כערובה לביטחון לאומי וכגורם מרתיע. גם כאשר מתרחשות מתיחויות חריפות, כפי שאנו רואים בין הודו לפקיסטן או בין רוסיה למערב, עצם הידיעה על ההרס האפשרי מונע מהצדדים להסלים את העימות למלחמה כוללת.
במובן זה, דווקא ריבוי המדינות הגרעיניות יצר במידה מסוימת יציבות אסטרטגית. כל מדינה יודעת כי שימוש בנשק כזה יוביל לתגובה הרסנית. לכן ההיגיון הקר של ההרתעה גובר על פיתוי השימוש.
מרכיב נוסף שמפחית את הסיכון למלחמת עולם הוא הפער הטכנולוגי בין מערכות הנשק של המדינות השונות. בשנים האחרונות הודגמה שוב ושוב עליונותן של מערכות נשק אמריקאיות וישראליות, החל ממערכות יירוט מתקדמות ועד ליכולות מודיעין ולחימה מדויקת. מערכות הגנה מפני טילים, מטוסים מתקדמים ויכולות סייבר ומודיעין יוצרים שכבת הגנה שהייתה בלתי נתפסת לפני עשורים ספורים.
המשמעות האסטרטגית של עליונות זו היא עמוקה. עימות גרעיני בין מעצמות עלול להתרחש רק כאשר שני הצדדים משוכנעים כי קיימת ביניהם סימטריה צבאית. כאשר צד אחד יודע כי ליריבו יש יתרון טכנולוגי ומודיעיני ברור, הסיכוי להסלמה יורד משמעותית. ההכרה בעליונות צבאית אמריקאית-מערבית, בשילוב עם יכולות הגנה ישראליות מתקדמות - משדרת מסר חד וברור לכל מדינה המתבוננת מן הצד.
גם סין ורוסיה מבינות היטב את המשמעות של עימות ישיר עם המערב. אף שהן משקיעות משאבים עצומים בפיתוח מערכות נשק, הן מודעות לכך שעימות כולל עלול להביא להרס חסר תקדים לכל הצדדים. לכן, גם כאשר המתיחות הבינלאומית עולה, היא נשארת בדרך כלל במישור הדיפלומטי, הכלכלי או האזורי, ולא מתדרדרת למלחמה עולמית.
האתגר המרכזי
בתוך תמונת המצב הזו קיימת חריגה מסוכנת אחת: איראן. בניגוד למדינות אחרות, שבהן הנשק הגרעיני נתפס כאמצעי הרתעה בלבד, המשטר האיראני נשען במידה רבה על אידיאולוגיה דתית מהפכנית. תפיסה זו, המשלבת שאיפה להגמוניה אזורית עם רטוריקה קיצונית כלפי אויביה, מעוררת חשש עמוק בקהילה הבינלאומית.
איראן אינה מסתירה את רצונה להרחיב את השפעתה במזרח התיכון, ואחת הדרכים המוצהרות מבחינתה זה שנים היא השמדת מדינת ישראל. כאשר מדינה בעלת אידיאולוגיה מהפכנית כזו מתקרבת ליכולת גרעינית, האיום הופך מורכב בהרבה מזה הנשקף ממדינות אחרות המחזיקות בארסנל גרעיני.
לפי הערכות מודיעיניות שונות, איראן כבר הצליחה לצבור כמות משמעותית של אורניום מועשר לרמה גבוהה יחסית. מדובר בכ-400 קילוגרמים של אורניום מועשר לכ-60% - שלב טכנולוגי מתקדם בדרך להשלמת חומר בקיע ברמה צבאית. חומר זה, על פי פרסומים שונים, מפוזר ומוסתר במספר מתקנים, כדי להקשות על איתורו.
לכן, אחת המטרות המרכזיות של הקהילה הבינלאומית היא איתור אותם מאגרים ומניעת המשך ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית. במקביל, ישנה חשיבות רבה גם לפגיעה בתוכנית הטילים של איראן. לפי הערכות שונות, לאיראן עדיין אין מערך מבצעי מלא המסוגל לשגר ראש קרב גרעיני למרחקים ארוכים. עצירת פיתוח יכולת זו עשויה להיות גורם מכריע במניעת הפיכת האיום הגרעיני למציאות.
המדיניות האמריקאית בשנים האחרונות, במיוחד בתקופות שבהן הובלט הקו התקיף כלפי איראן, אמורה להתמודד בדיוק עם האיום הזה. הלחץ הכלכלי, הפעילות המודיעינית והמאמץ הבינלאומי לחשוף את מתקני הגרעין האיראניים נועדו למנוע מצב שבו מדינה בעלת אידיאולוגיה קיצונית תחזיק בנשק המסוכן ביותר שנוצר בידי האדם.
עם זאת, ככל שמתבהרת הסכנה הגלומה במשטר האיראני, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא מדובר רק בבעיה אזורית של המזרח התיכון, אלא באיום גלובלי. המשטר בטהרן איננו רק ממשלה רגילה המחזיקה בשאיפות אסטרטגיות; מדובר במשטר אידיאולוגי המשלב קנאות דתית עם חתירה לדומיננטיות אזורית ותמיכה שיטתית בארגוני טרור. הוא מממן, מחמש ומכוון מיליציות וארגונים הפועלים במדינות רבות, ומערער את היציבות הבינלאומית.
כאשר משטר כזה מתקרב ליכולת גרעינית, הסיכון איננו רק לישראל או למדינות האזור - אלא לעולם כולו. לכן גוברת ההבנה בקהילה הבינלאומית כי בלימת הפרויקט הגרעיני האיראני איננה מספיקה כשלעצמה. בטווח הארוך, שינוי עמוק בטהרן והחלפת המשטר הקיצוני בממשל אחראי יותר עשויים להיות תנאי הכרחי ליציבות עולמית ולמניעת הסכנה הגדולה מכולן - שימוש בנשק גרעיני בידי הנהגה המוּנעת מאידיאולוגיה קיצונית.
בסופו של דבר, דווקא מאזן הכוחות הנוכחי בעולם עשוי להפוך לגורם מרסן. כאשר המעצמות מודעות למחיר האיום של מלחמה גרעינית, וכאשר יתרון טכנולוגי ברור מונע אשליה של ניצחון קל, הסיכוי לעימות עולמי פוחת. האתגר המרכזי של הקהילה הבינלאומית איננו עוד מניעת מלחמה בין המעצמות, אלא בלימת ניסיונות של משטרים רדיקליים לפרוץ את גבולות ההרתעה.
העולם אולי אינו בטוח יותר, אך הוא מפוכח יותר. המפוכחות הזו - המבוססת על כוח, הרתעה והבנת המחיר האמיתי של מלחמה גרעינית - היא הסיבה לכך שדווקא כעת, למרות כל המתחים, הסיכון למלחמת עולם כוללת קטן מכפי שנדמה.
התרעות פיקוד העורף