אני כותב את הדברים בכאב, לא בכעס. אני מעריך ומכבד את פרופ' כהן־אליה - שחקן חיזוק זר שהצטרף לאחרונה למחנה השמרני, אחרי שנים רבות שהיה בצד השני של המתרס ונהנה, וכעת מתבשם (ובצדק רב) מאהבת ההמון ההולך שבי אחר דבריו החריפים והמדויקים נגד הדיפ סטייט ("הם מבינים רק כוח וצריך לרסק אותם" ו"רק נבוט על הראש יכול להביא לפה יציבות חוקתית").
בעיקר אני מכבד ומבין היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של אחיי ואחיותיי, עשרות אלפי החותמים על העצומה. רבים מהם חשים - ובמידה לא מבוטלת של צדק - כי מערכת המשפט נוהגת כלפיהם בבריונות ובאלימות משולחת רסן, חצתה קווים אדומים, הרחיבה את סמכויותיה מעבר לפרשנות שיפוטית רגילה, והפכה לשחקן פוליטי.
הפעולה הספציפית הזו נעדרת, למרבה הצער, ולו אבק מחשבה תחילה. העצומה הקוראת לטראמפ להטיל סנקציות על גורמים ישראליים היא טעות קשה. לא רק פוליטית - טעות יהודית. עם ישראל למד על בשרו, פעם אחר פעם, כי לא פונים אל הפריץ וכי כל פנייה לאומות העולם כדי לפתור מחלוקות פנימיות מסתיימת באסון. הנביא ישעיהו כבר הזהיר: "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה… וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנו", והנביא ירמיהו זעק: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם". זה איננו רק עניין של אמונה. זהו לקח היסטורי.
ובימי בית ראשון, כאשר ממלכת יהודה נקרעה מבפנים, פנו מלכים פעם למצרים ופעם לאשור כדי להכריע סכסוכים פנימיים. כל פנייה כזו קנתה שקט רגעי, אך הובילה לשעבוד העם היהודי לטווח ארוך. כפי שמתאר זאת ספר מלכים, שוב ושוב: ברית עם מעצמה זרה הסתיימה בתלות, ותלות הסתיימה באובדן ריבונות. זה הדפוס. פנייה החוצה כדי לנצח בוויכוח פנימי מסתיימת באובדן שליטה. ונדמה, לדאבון הלב, שהלקח הזה לא הופנם.
יש שיאמרו: מה הבעיה? הנשיא טראמפ ידידותי ואוהב ישראל. ואמת, נכון הדבר, אלא מאי, מדיניות לא נבנית על פי זהות הנשיא הנוכחי, אלא על פי התקדים שאתה יוצר. כי אם היום מבקשים מנשיא אמריקאי להטיל סנקציות על גורמים מהצד האחד, מחר יבוא נשיא אחר, פחות ידידותי, וישתמש בדיוק באותו כלי: נגד ראש ממשלה, שרים, מדיניות ביהודה ושומרון, ונגד כל החלטה שלא תמצא חן בעיניו. ומי יוכל אז להתלונן?
יש הטוענים: "גם הצד השני פנה לג'ו ביידן". גם זה נכון. ברם, ממתי היהדות נמדדת בסטנדרט של יריביה? דוד המלך לא אמר: אם אחרים טעו, טעה גם אתה. להפך. דרישתו מהעם היהודי הייתה גבוהה הרבה יותר: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ". טעות איננה הופכת לנכונה משום שהיא סימטרית.
וחמור מכל אלו, מבצע החיסול והסיכול הממוקד שביצע בי אך לאחרונה כבוד השופט נעם סולברג באמצעות הגברת אורלי עדס, עת קבע כי אינני עומד בתנאי הסף למכרז היועץ המשפטי לוועדת הבחירות המרכזית, הואיל ואין לי ניסיון בדיני בחירות - עת ידוע לו וכלפי כולי עלמא, שזהו משלח ידי העיקרי מהלך למעלה מחצי יובל שנים (נזכיר כי מי שנבחר בסוף למכרז נעדר כל קשר לדיני בחירות).
אלא שכאן עוצרים. עניינים אישיים נדחים מפני עתידו של עם ישראל. האחריות היא שלנו ועלינו. הפתרון למחלוקת פנימית איננו יבוא של כוח חיצוני. הפתרון הוא פנימי: חקיקה, דיון ציבורי, מאבק דמוקרטי, בחירות. כך פועל עם חופשי בארצו. לא באמצעות פנייה למעצמה זרה שתכריע עבורו מי יישאר ומי ילך.
אכן, העצומה מציעה פתרון קל. מפתה. מנגינה נעימה המבטיחה קיצור דרך. אבל ההיסטוריה ארוכת השנים שלנו מלמדת: קיצורי דרך כאלה נגמרים תמיד במקום רע מאוד. ולכן, דווקא מתוך הערכה למי שמוביל את המהלך, ומתוך אהבה עמוקה לאלה שחתמו על העצומה, אני אומר: אל תלכו אחרי החליל.
בתהילים נאמר: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". שומר ישראל איננו נשיא זר או ממשל מעבר לים, ולא יד חיצונית שתכריע עבורנו מי צודק. שומר ישראל הוא עם ישראל. והלקח ההיסטורי חד וברור: ברגע שבו עם ישראל מוסר את גורלו להכרעה של אחרים, הוא חדל מלהיות ריבון לגורלו.
התרעות פיקוד העורף