2 בינואר, 1980. היועץ לביטחון לאומי האמריקאי זבגנייב בז'יז'ינסקי כותב מזכר לנשיא ג'ימי קרטר. הכותרת: "הרלוונטיות של דוקטרינת טרומן למצב הנוכחי". אפשר לדמיין מהדורה חוזרת של המזכר הזה, בשינוי קטן. אולי אפילו השבוע. שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי מרקו רוביו כותב לנשיא דונלד טראמפ תחת הכותרת: "הרלוונטיות של דוקטרינת קרטר למצב הנוכחי".
דוקטרינת טרומן נולדה כתגובה לחשש שטורקיה ויוון ייפלו למרחב ההשפעה הסובייטי. דוקטרינת קרטר נדרשה כתגובה לפלישה הסובייטית לאפגניסטן. "ישנם שני הבדלים חדים בין האתגר הסובייטי הנוכחי בדרום אסיה לבין האיום בשנת 1947", כתב בז'יז'ינסקי לקרטר. "ההתערבות הסובייטית במקרה הנוכחי היא גם בוטה יותר וגם אכזרית יותר מאשר ב־1947, והמפרץ הוא ללא ספק חיוני יותר לאינטרסים המערביים כיום מאשר היו יוון וטורקיה לפני 30 שנה".
קרטר, בנאום חשוב – אחד האחרונים שנשא – מתח קו אדום, בוהק, במצר הורמוז: "תהא עמדתנו ברורה לחלוטין: כל ניסיון של כוח חיצוני להשיג שליטה על אזור המפרץ הפרסי ייחשב כהתקפה על האינטרסים החיוניים של ארצות הברית של אמריקה, והתקפה שכזו תיהדף בכל אמצעי שיידרש, לרבות כוח צבאי".
השבוע האיראנים הפכו את המלחמה שנפתחה נגדם להתנגשות חזיתית בדוקטרינת קרטר. בכך הוכיחו שצדקו הלוחמנים שטענו שאיראן מסוכנת הרבה יותר מכפי שנדמה. בכך הוכיחו שצדקו המהססים שטענו שאיראן קשה להכרעה הרבה יותר מכפי שנדמה.
שני קלפים בידי האיראנים, והם החליטו להשתמש בהם. קלף ראשון – אורניום מועשר, שישראל וארה"ב לא יצרו את התנאים להשמדתו או להוצאתו מאיראן. אולי עוד ייצרו אותם, בהפצצה אסטרטגית, בפשיטה נועזת, במעשה דיפלומטי שיוביל לכניעה איראנית. קלף שני – מימוש היתרון הגיאוגרפי במצר הורמוז, שמאפשר לאיראנים לסגור, לעצור, להאט ולסנן מעבר של ספינות וסחורות בנתיב חיוני.
תשאלו: למה הם זקוקים לשניים? התשובה ברורה למדי: כדי לסחור באחד תמורת האחר. הם – האיראנים – יאפשרו מעבר במצר הורמוז, אם הוא – טראמפ – יוותר על ניסיונו להוציא או להשמיד את האורניום, ובמשתמע, יאפשר לשלטון הנוכחי לשרוד.
כלומר, הם רוצים מו"מ מעמדה של כוח, של מיקוח. הם מניחים שהזמן פועל לטובתם, ושזמנו של מו"מ יגיע. איראן לא תידרש לכניעה ללא תנאי, אלא תספוג מכה קשה, שאחריה תוכל להתחיל תהליך איטי של שיקום. כפי שפני המלחמה נראו השבוע, זו התוצאה הסבירה ביותר, שיהיו לה אחת משתי השלכות. אפשרות ראשונה – עם שוך הקרבות, ומול משטר שהוחלש, דולל, הוכה, העם האיראני ייצא לרחובות ויכריע את השלטון. זה יכול לקרות שבוע לאחר המלחמה, או חודש אחריה, או שנה. האפשרות הזאת תחסוך מארה"ב, ומישראל את סיבוב הקרבות הבא.
האפשרות השנייה היא שהעם לא יפיל את המשטר. מה שיהפוך את המלחמה נגד איראן מניתוח כירורגי חד־פעמי, מציל חיים, לטיפול מתמשך במחלה כרונית. בכל פעם שכוחם של האיראנים יגיע לסף מסוים, ישראל תרצה לתקוף ותקווה שארה"ב תקבל בהבנה את הצורך הזה. פעם בחצי שנה, או פעם בשנה, או פעם בשנתיים, תלוי בקצב השיקום של מפעלי ייצור הטילים, תלוי בקצב ההצטיידות בכלי מלחמה חדשים, תלוי בסימנים המעידים על חידוש תוכנית הגרעין ועל ניסיון להשתמש באורניום המועשר – לא יהיה מנוס מתקיפה נוספת. ישראל לא תהסס, והציבור הישראלי יקבל מציאות כזאת, אומנם באכזבה, אך בהבנה שאין מנוס.
למעשה, זה מצבו של הציבור הישראלי כרגע בכלל החזיתות. כולן פתוחות, כולן מבטיחות סיבובים נוספים של קרבות נוספים. חמאס בעזה – לא הוכרע. ניסיון להשתקם יחייב מערכה נוספת. חיזבאללה בלבנון – כבר מחייב מערכה נוספת, שמאותתת לתושבי צפון ישראל שעליהם לעמוד על המשמר ולתבוע מהממשלה עוד אמצעים ועוד מהלכים שיבטיחו את שלומם. איראן – גם היא לא הוכרעה, עדיין. כמובן, בעניין הזה עוד לא נאמרה המילה האחרונה של טראמפ.
הציצו בשתי תוצאות משני סקרים שפורסמו השבוע. הראשון, סקר של JPPI (בביצוע המדד). בסקר הזה ישראלים נשאלו אם לדעתם "המלחמה תשנה או לא תשנה את המצב במזרח התיכון לטווח ארוך". 31%, כמעט שליש, אמרו שהם בטוחים שהיא תשנה את המצב לטובה. עוד שליש, 34%, אמרו שהם "חושבים" שהמלחמה תשנה את המצב באזור לטווח ארוך. בסך הכל אופטימיות, ואפילו לא לגמרי זהירה. רק 10% אמרו שהמלחמה תשנה את המצב לרעה, רובם הגדול ערבים. עוד כחמישית אמרו שלא תשנה לא לכאן ולא לשם.
עכשיו נביט בסקר "מעריב" שפורסם לפני שבוע (ד"ר מנחם לזר). בסקר לא נשאלה שאלה על שיפור המצב, אלא על שינוי משטר באיראן. ברור לגמרי ששינוי משטר הוא הגביע הקדוש של הצלחה במבצע. טראמפ אמר את זה, ראש הממשלה אמר את זה. בתחילת המבצע הם גם אמרו דברים שהיה אפשר לשמוע בהם יותר מרמז שזו מטרת המבצע. אחר כך הם נסוגו מהרמז הזה, ועברו לתקווה ולהטלת אחריות על האיראנים לעשות את הצעד המכריע.
כלומר, הם כבר לא רוצים שהצלחה תימדד רק בשאלת שינוי המשטר. ועם זאת, הם רוצים בשינוי המשטר, כמו שרוצים גם רוב הישראלים (ומן הסתם גם האיראנים). נו, אז מה הסיכוי שיהיה שינוי משטר, המדד הכי גבוה להצלחה? האופטימיות היחסית של סקר JPPI הופכת לסוג של ספקנות בסקר "מעריב". כרבע (28%) מעריכים שסוף המלחמה יביא שינוי משטר. יותר משליש אומרים שלא (36%). אותו שיעור אומרים שהם לא יודעים (36%). אגב, אם זה היה מבחן, זאת התשובה הנכונה, גם אם אין בה הרבה תועלת. הם באמת לא יודעים.
נשחק קצת עם מחשבות על שתי השאלות האלה. קודם כל, אלה שאלות שונות, שלא צריך לחפש בהן עקביות. יכול ישראלי לחשוב שלא יהיה שינוי משטר, ולמרות זאת לומר שהמלחמה תשפר את המצב באזור לטווח ארוך. כלומר, הצליל היותר אופטימי של הסקר של JPPI לא בהכרח מתנגש עם הצליל היותר ספקני של סקר "מעריב". ואפשר פשוט להניח ששאלות שונות הובילו לנגינה של צליל שונה.
אבל הנה עוד אפשרות: הצליל השונה הוא לא רק תוצר של השאלות השונות, אלא גם של חלוף הזמן. תשאלו: מה ההבדל? הרי שני הסקרים פורסמו השבוע. נאמר: נכון, אבל אם תסתכלו באותיות הקטנות תגלו שסקר JPPI, שהוא סקר הרבה יותר מורכב ומקיף, נדגם בשבוע הראשון של המלחמה. פשוט עברו כמה ימים עד שפורסמו התוצאות שלו. לעומתו, סקר "מעריב", שיש בו רק מעט שאלות, נדגם בשבוע השני של המלחמה, והתוצאות פורסמו מיד. לכן מה שנדמה כשני סקרים ממש עוקבים, פחות או יותר יום אחר יום, הם באמת שני סקרים עוקבים, אבל למעשה יותר במתכונת של שבוע אחרי שבוע.
וכן – יכול להיות שגם זאת סיבת המנגינה השונה. יכול להיות שלפני שבועיים הרבה יותר ישראלים היו אומרים שיהיה שינוי משטר באיראן. הם היו אופטימיים. יכול להיות שבעוד שבועיים, שיעור הישראלים שאומרים כך, ואולי גם שיעור הישראלים שסבורים שהמלחמה תשפר את המצב במזה"ת, ילך וירד. בשבוע הראשון, שהייתה בו כמעט אופוריה, ישראלים הרגישו דבר אחד. בשבוע השני, שאת מה שקורה בו כבר כינינו כאן "תוגת השבוע השני", ישראלים הרגישו דבר קצת אחר.
תוגת השבוע השני הביאה את ראש הממשלה בנימין נתניהו לדבר סוף־סוף לציבור במסיבת עיתונאים, שבה היה אפשר להציג לו גם שאלות. טוב שעשה זאת, גם אם לא רק מהסיבה הנכונה.
הסיבה הנכונה היא כמובן מורלית. לא טוב שציבור נעשה ספקני בעיצומה של מלחמה שעודה מתנהלת, לא טוב שהוא מוכן להסתפק בתוצאה פחות טובה מכפי שאולי אפשר להשיג. גם הממשלה וגם צה"ל צריכים שהציבור ייתן להם מרחב תמרון כדי להשיג את יעדיהם. ציבור שנעשה קצר רוח – משום שאיבד אמון שאפשר להשיג את המטרות (ולא משום שהוא מפונק) – הוא ציבור שעלול להוביל למצב של נבואה שמגשימה את עצמה.
כמובן, אובדן האמון המסוים אינו אשמת הציבור. הוא אשמת המנהיגים. במקרה הזה, אשמתם נוגעת בעיקר למכירת יתר של הצלחות במערכות הקודמות (נגד חיזבאללה ואיראן) ומכירת יתר של הבטחות במערכה הנוכחית. מי שהבטיח את הירח ומתקשה להוריד אותו, עלול להיקלע לבעיה של אמון כאשר יבטיח את הכוכבים.
אפשר לראות את הבעיה הזאת בצורה בהירה כאשר בוחנים את עמדות הציבור ביחס למה שצפוי בעזה. רובו מתקשה כבר כמה חודשים לראות סוף מוחלט למעורבות של חמאס בשלטון, אף שהובטח כן על ידי המנהיגים. השבוע אפשר לראות איך הבעיה נוצרת גם בזירה הלבנונית (מה שעלול להוביל לקושי משמעותי מול תושבי הצפון שחזרו לבתיהם בהנחה שהאויב הוכרע) וגם בזירה האיראנית.
מותר לחשוד שנתניהו דיבר ביום חמישי שעבר לציבור לא רק משום שנוצרה בעיה מורלית, אלא גם משום שהוא מבין שהבעיה המורלית עשויה לבשר על בעיה פוליטית. בסקר JPPI הממשלה הגיעה לשיא של אמון, אבל זה אמון פריך מאוד. אמון שקפץ בזכות הישגי השבוע הראשון ויכול לצלול אם הציבור ירגיש שמכרו לו סחורה פגומה בעטיפה נוצצת.
לפני כמה חודשים, במלאת חצי שנה למבצע הקודם באיראן, עם כלביא, שאלנו את הציבור איך הוא מעריך לאחור את תוצאות המבצע. בערך רבע מהישראלים חשבו שבדיעבד הוא היה פחות טוב ממה שחשבו (28%). וכן, היו גם מי שחשבו שהתוצאות היו יותר טובות ממה שחשבו (24%), ומי שעמדתם לא השתנתה (35%). אבל עכשיו, במשחק של ציפיות, הערכות, הצלחות ואכזבות, נכנס משתנה חדש, עובדתי: פחות משנה אחרי המערכה הקודמת יצאה ישראל למערכה חדשה. מי שהניח שהמערכה הקודמת חיסלה את איום הגרעין והטילים – כי זה מה שהמנהיגים, גם טראמפ וגם נתניהו, מכרו לו – מוכרח להעריך מחדש את מה שחשב אחרי הפעם הקודמת. ואם יעשה זאת, זה ישפיע גם על הערכתו את טיב הסחורה שמוכרים לו כעת.
אין אף צעד שנעשה במהלך מלחמת שאגת הארי, שאינו נגוע בשיקול פוליטי. זו לא השערה, זו גם לא בדיוק תלונה – זו הכרה במציאות פוליטית. מנהיגות במלחמה, על סף בחירות, אינה יכולה שלא להביא בחשבון את הבחירות.
במקרה הטוב, היא מביאה אותן בחשבון, ואז מקבלת את ההחלטות הנכונות בלי קשר אליהן. במקרה הפחות טוב, היא מקבלת החלטות שחלק מהשיקולים שנוגעים להן פוליטיים. במקרה הגרוע היא מקיימת מלחמה שתכליתה העיקרית פוליטית.
הממשלה שלנו, כמו רוב הממשלות במקרים דומים, עושה את הדבר השני. השיקול הפוליטי אינו העיקר אבל אינו נעדר. לפוליטיקאי תאב שלטון קשה מאוד לנהוג אחרת.
בדקו את אותה שאלה על עצמכם: האם אתם מתעניינים רק במלחמה ובניצחון, או שפה ושם מתגנב לראשכם גם בדל מחשבה על השפעתה האפשרית של המלחמה על הבחירות? ככל שאני מתרשם, משיחות עם סביבה קרובה ורחוקה, מעטים הישראלים שמסוגלים לחשוב על המלחמה בלי לחשוב על הבחירות, או לחשוב על הבחירות בלי לחשוב על המלחמה. כולנו מבינים שלמלחמה יש השלכות פוליטיות. להצלחה יהיו השלכות, לאכזבה יהיו השלכות. ואם לא יהיו השלכות – גם אלה יהיו השלכות. כלומר, אם יתברר שמלחמה גדולה אינה מזיזה את הבוחרים הישראלים מכוונתם לפניה, גם זאת תהיה אמירה מהדהדת, פוליטית.
עד כמה אתם דרוכים לקראת הבחירות, עד כמה אתם חרדים מפני הבחירות? לפני חודשיים בערך למדנו ששליש מהישראלים מניחים שהבחירות הקרובות הן הכי חשובות בתולדות המדינה. עוד 40% אומרים שהן "בחירות חשובות במיוחד". כל מערכת בחירות חשובה, אבל זו במיוחד.
ולמדנו עוד משהו: ככל שהישראלים עמוק יותר בצד האופוזיציה, לכיוון שמאל, כך הבחירות יותר חשובות בעיניהם. מקרב הישראלים שההגדרה שלהם שמאל־מרכז או שמאל – בערך חמישית מכלל היהודים – יש רוב שחושבים שאלה יהיו הבחירות הכי חשובות אי פעם. בקרב בוחרי הימין, שכמעט כולם תומכי הקואליציה (לא כולל ימין־מרכז), רק חמישית חושבים שאלה הבחירות החשובות בתולדות המדינה. שיעור לא מבוטל מהם (38%) חושבים שאלה בחירות כמו כל בחירות. שגרה.
החודש שאלנו, במסגרת הסקר של JPPI, איך תרגישו אם הצד שלכם לא ינצח. זה לא דבר שקשה לדמיין. נניח שאתם תומכים בקואליציה שמכהנת כעת, וביום הבחירות מתברר שהסקרים מדייקים, והקואליציה מקבלת 53 או 56 מנדטים – לא מספיק כדי לחזור ולשלוט באותו הרכב. מקרב תומכי הימין, 34% רוצים שתקום קואליציה בהרכב הנוכחי, כך שהם צריכים להכין את עצמם לאפשרות שיהיה שינוי.
וכמובן, גם בוחרים של האופוזיציה, מה שרבים מכנים "מחנה השינוי", כי יותר משהם מתנגדים למדיניות של הממשלה, הם רוצים שינוי של הרכב הקואליציה – גם אלה צריכים להתכונן לאפשרות של אכזבה. אולי דווקא הסקרים של ערוץ 14 יתבררו כנכונים, והקואליציה תזכה בניצחון מוחץ. או שיתברר שהקואליציה לא מנצחת, אבל קרובה לניצחון, ומצליחה לספח אליה את אחת ממפלגות השינוי כדי להקים קואליציה דומה מאוד לנוכחית, גם אם לא זהה. גם זה בהחלט יכול לקרות.
אז איך תרגישו? כמובן, על כל אחד ואחת מכם באופן אישי אין לנו תשובה. אבל כקולקטיב דווקא יש. אם אתם תומכי ליכוד, כמובן שלא תהיו מאושרים אם המחנה שלכם יפסיד, אבל גם לא תתמוטטו מצער. מחציתכם תרגיש ש"זה מצער, אבל אלה החיים". עוד שליש אפילו לא זה. רק שאתם "מכבדים כל החלטה של הציבור".
לעומת זאת, אם אתם תומכי יש עתיד, רובכם תרגישו שההפסד "בלתי נסבל". לא ברור מה זה אומר בפועל, כי ברור שבפועל זה בדיוק מה שתצטרכו לסבול. אבל אנחנו שאלנו על תחושה, וזו התחושה שרוב תומכי יש עתיד בוחרים בה – בלתי נסבל (57%). וגם בוחרי הדמוקרטים. אבל הרבה פחות מהתומכים של גדי איזנקוט (אם כי גם 42% שאומרים "בלתי נסבל" זה לא מעט, וזה שיעור תומכי איזנקוט שאומרים "בלתי נסבל"). ועוד פחות מהתומכים של נפתלי בנט (22%).
יש פער גדול מאוד בין גוש תומכי הקואליציה, שבאופן כללי מגלים משהו שבין צער לגבול האדישות לאפשרות של הפסד (מעט התומכים של בני גנץ דומים מאוד בגישה שלהם לתומכי הליכוד, וכך גם התומכים של יועז הנדל), לבין תומכי האופוזיציה, שיהיה להם קשה. ובתוך האופוזיציה, פער בין בוחרי המפלגות שיותר קרובות לאזור המרכז, לפחות בפרופיל הבוחרים שלהן – איזנקוט, אביגדור ליברמן, בנט – לבין המפלגות שמייצגות את מה שנהוג לכנות שמאל־מרכז או שמאל. כלומר, ככל שזזים שמאלה על הספקטרום האידיאולוגי, כך עולה שיעור הישראלים שירגישו שהפסד הוא מבחינתם בלתי נסבל. אגב, רק מעט מאוד ערבים ירגישו כך. אולי משום שהם רגילים.
לכל זה יש משמעות פוליטית וחברתית. המשמעותית הפוליטית נוגעת ליום הבחירות. תחושת חירום מחזקת את הנטייה של בוחרים להצביע. זה מאפשר להניח שבקבוצות המתנגדות לקואליציה בנחרצות לא יהיה צורך לדרבן מצביעים לקלפי, ולא לחשוש שמא יחליטו ללכת לים, או לנסוע לחו"ל. האדישות המסוימת בקבוצות הימין יכולה לרמוז על שאננות נינוחה של מנצחים, או על השלמה מסתגלת עם הפסד צפוי. לנתניהו יש ניסיון עם בוחרים שמחליטים להישאר בבית, ויש להניח שהלקח שלמד מהניסיון הזה ייושם באמצעות תרגילים שונים שמטרתם לחזק את תחושת החירום גם בקרב הקהל שלו.
המשמעות החברתית היא זו שתשפיע ביום שאחרי הבחירות. כמובן, תלוי בתוצאותיהן. תיאורטית, אם הצד של הקואליציה ינצח, יש בצד של האופוזיציה הרבה מאוד ישראלים שמתארים את התחושה שלהם ביום שאחרי כבלתי נסבלת. מה יעשו עם התחושה הזאת?
אפשרות אחת היא שהתחושה תעבור. יום־ יומיים יכאב, אחר כך יסתגלו למצב החדש. אפשרות שנייה היא שהתחושה תישאר ותוביל אותם לעשייה מסוגים שונים. או לעשייה אופוזיציונית מחודשת, בתקווה לתוצאה טובה יותר בפעם הבאה. או לחיפוש דרכים אחרות שיהפכו מצב בלתי נסבל לנסבל. זו יכולה להיות התנתקות והתרחקות רגשית. זו יכולה להיות הגירה, או חיפוש דרך להיעדרות ממושכת. זו יכולה להיות פעולה קהילתית של הסתגרות, כדי לתת תמיכה קבוצתית למי שמרגישים שהמציאות סוגרת עליהם.
כך או כך, יהיה טוב אם ביום שאחרי כמה שפחות ישראלים ירגישו שהתוצאה בלתי נסבלת. הקואליציה שתקום – אם טובת המדינה חשובה לה – תנסה להקהות את התחושה הזאת ולא לחזק אותה בפרץ של שמחה לאיד.
התרעות פיקוד העורף