מעניין היה לעקוב השבוע אחר הפעילות הדיפלומטית של הנהגת חמאס. הם, מכל השחקנים באזור, יודעים שהם עלולים לשלם ביום שאחרי מחיר גבוה. תומכיהם, איראן וחיזבאללה, יהיו חלשים ומוכים ויתקשו לסייע דווקא כשהם עצמם בשפל שלא היו כמותו. אז מה עושים? שומרים מכל משמר על היחסים הקיימים, שמא ילכו לאיבוד בלהט המלחמות האזוריות.
בלילה שבין ראשון לשני פרסמה חמאס הודעה, שבה היא קראה לאיראן לחדול מהפגיעה במדינות ערב, כפי שהיא עושה בחמת זעם מהרגע הראשון ללחימה. "זכותה של הרפובליקה האסלאמית של איראן להגיב על תוקפנות זו בכל האמצעים שברשותה ועל פי החוק הבינלאומי", הודיעה חמאס, "אולם אנו קוראים לאחים באיראן לא לתקוף במדינות השכנות".
"ההתנגדות בעזה לא תמות, לא תישבר ולא תיחלש", הצהירו ראשי חמאס בפני מנהיגה הטרי של איראן, "ההתנגדות בעזה היא רצונו של האדם הפלסטיני. היא ממתינה וצופה ומכשירה את הכלים בדממה ובאצילות. אם תיפול בידה ההזדמנות להסתער על האויב, יחזה העולם כולו בגבורתה ובחוסן אנשיה שאינם נעים לאחור". בפנייתה מצהירה חמאס כי היא קוברת את כלל התוכניות וההצעות לכבול את ידיה של ההתנגדות בעזה באמצעות הסכמים שונים, שכל מטרתם לחסל את הקיום הצבאי שלה. זו התחייבות מפורשת בפני איראן על סירובה להתפרק מהנשק.
אחר כך הם מביעים נאמנות גמורה לאיראן. "תנועת חמאס ניצבת כיום במלוא כובד משקלה מאחורי ההנהגה הנבונה שלכם בהתמודדותה מול היהירות הציונו־אמריקאית", נכתב באיגרת. הם מבטיחים להמשיך להילחם בכל הזירות, "כדי שהאויב ומי שעומד מאחוריו ישלם את מחיר פשעיו". אחר כך הם מביעים נאמנות לאיראן באמצעות הצהרה על "ברית של בני החורין", כלומר כל הגורמים בעלי הצדק: "אנחנו, יחד עם אחיכם בהתנגדות של לבנון, תימן ועיראק, נפציע בשחר הבא של ניצחונות".
המכתב נחתם במילים האלה: "כבוד האדון המנהיג, עזה צופה אליכם היום כאחים לדם ולגורל. אנו בברית איתכם ועם נשמות החללים, נותרנו בדרך הג'יהאד עד לסילוק הכיבוש וטיהור ירושלים הנכבדת". זהו טקסט מרתק שאפשר לדון בו ארוכות ולנתחו שתי וערב. אפשר גם לתהות, עד כמה הוא משקף את מדיניותה האמיתית של חמאס, וכמה ממנו הוא חנופה שמטרתה לגרום לאיראן להמשיך לשמור את הנהגת הארגון קרוב לחזה שלה. כדי להשיב על השאלה הזו יש צורך במידע נוסף מתוך חמאס. בהתבטאויות וגם במהלכים.
חמאס מצויה בימים אלה בחרדה קיומית מפני הבאות, ומכאן הפעילות הנמרצת ביחסי החוץ שלה. דיפלומטיה היא אומנות ההתגמשות, וחמאס אומרת לכל צד מה שהכי נעים לו לשמוע. אוי לראשיה אם לא היו דורשים מאיראן לחדול מתקיפה של שכנותיה הערביות. הדבר היה נתפס על ידן כתמיכה במתקפות הקטלניות הללו.
בהתאם לכך, את המכתב האישי לחמינאי הם פרסמו כדי לצבור נקודות בליבו ולשמר את המשטר כתומך הכספי, המדיני והאידיאולוגי של חמאס. את ההודעה הרשמית, המאופקת והממלכתית, הם כיוונו לציבור תומכיהם ברחבי העולם. רבים מאוהדיהם ניצבים בימים אלה גם לצד איראן. על כן, החנופה, הבעת הנאמנות וגם המסרים הסותרים לכאורה הם אמצעי הישרדות.
גיליון התלונות החמאסי לא נועד רק להשחיר את ישראל. מטרתו לשמש קלף בידי חמאס להצדיק מדוע אין בכוונתה להתפרק מנשק. כמו חיזבאללה, שגייסה את הנשק כאמצעי התגוננות מפני תוקפנות ישראלית, כך גם חמאס. לטענתה, אם צה"ל ממשיך לתקוף בעזה ולא נסוג לקווי 6 באוקטובר, כיצד אפשר לדרוש מחמאס להיפטר מנשקה מרצון? אחר כך בא המכתב האישי למוג'תבא חמינאי, עם ההצהרה המלגלגת על ההתפרקות הנשק, והבהיר לאן מועדות פניהם.
המסקנה המתבקשת היא כי חמאס, כמו חיזבאללה בימים אלה, מכינה עצמה לסיבוב נוסף של עימות עם ישראל. צריך לחול שינוי מפתיע כדי שהם ייכנעו או ימסרו את הנשק מרצונם הטוב. לשם כך הם הוקמו, לחמו לאורך השנים ואיבדו חברים. לא כדי לדאוג לרווחתם, אלא כדי לשנות את המציאות. שינוי המציאות כרוך פעמים רבות בהקרבה. חבריהם שעלו השמיימה, כך הם סבורים, מצפים מהם להמשיך להילחם גם בשעה קשה. זו אמונתם, ולכן הם מתמידים בה. ולשיטתם, אם יתערטלו מנשק, רק יקלו על שונאיהם. ממילא תבוא עליהם כליה.
התרעות פיקוד העורף