התלמוד עוסק בסוגיית אדם העובר עבירה כדי לקיים מצווה. לדוגמה: מי שגוזל לולב כדי לקיים מצוות ארבעת המינים בסוכות. וההלכה קובעת כי מי שעשה כך – לא קיים את המצווה. תפיסת עולם דומה עומדת מאחורי הכלל של "טובל ושרץ בידו". מי שנטמא כיוון שנגע בשרץ מת – חייב טבילה כדי להיטהר. אך הטבילה לא תטהר אותו, כמובן, אם המשיך להחזיק בידיו את השרץ בעת הטבילה. ובהרחבה – מי שמנסה לתקן את דרכיו אך ממשיך להחזיק בחטאיו.
משחר ההיסטוריה של העם היהודי לא נמנעו יהודים מלהלשין על אחיהם. השתמשו בכוח השלטון של הגויים כדי להתערב בסכסוכים פנימיים. כשזה התרחש בגלויות, תחת שלטון הגויים, עוד ניתן היה לתרץ זאת בהיעדר ריבונות. אך זה היה חמור שבעתיים בארץ ישראל, כשהתקיימו מוסדות מנהל ומשפט גם תחת שלטון נוכרי.
להלן קיצור תולדות התופעה המכוערת הזאת: משה רבנו הרג מצרי שהתעלל בעברי והטמין את גופתו. למחרת, כשניסה להפריד בין שני עברים שהתקוטטו, אמר לו האחד: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" והלשין עליו. משה נמלט למדבר והשאר – היסטוריה.
נדלג לימי החשמונאים: אלקימוס הכהן הגדול הלשין למלך הסלווקי דמטריוס כי יהודה המקבי מורד בו "ומערער את השקט והיציבות בממלכה". ידועים ומפורסמים מעשי האחים החשמונאים הורקנוס ואריסטובולוס, שקראו לפומפיוס ממצרים להתערב במלחמת האחים ביניהם. גם משלחת "העם" התייצבה בפניו ודרשה לבטל כליל את שלטון בית חשמונאי. יש להניח כי הרומאים היו כובשים את הארץ גם בלי התירוץ הזה אבל הללו - פתחו בפניהם את השערים.
ערב חורבן בית שני, סיפור קמצא ובר קמצא שעליהם נאמר שבגללם חרבה ירושלים: בר קמצא הלשין לרומאים שהיהודים מבזים את קיסר רומי – רק כיוון שנפגע ונעלב בידי יהודי אחר. ומעשה יהודה בן גרים שהלשין על ר' שמעון בר יוחאי שהוא "מדבר בגנות הרומאים", וזה נאלץ לברוח ולהסתתר שנים רבות במערה.
ובאלפיים שנות הגלות: יעקב מנטינו, יהודי רב-השפעה בחצר הקיסר והאפיפיור, הלשין על שלמה מולכו שהוא בן אנוסים, כי מולכו צידד בחלפון, יריבו של מנטינו. האינקוויזיציה העלתה את מולכו על המוקד. והאורתודוקסיה שנלחמה במשיחי השקר שבתי צבי ויעקב פרנק, נזקקה לשלטונות הגויים. צבי ופרנק נדחקו להתאסלם או להתנצר עם אלפי מאמיניהם - והמיטו שואה על קהילות שלמות. וישנם ה"מתנגדים" שהלשינו לצאר על חסידים, וחסידים שהלשינו על "מתנגדים".
וכשכבר זכינו לחזור לארץ בעליות הציוניות – הבאנו עימנו את מסורת ההלשנה. אנשי השומר הלשינו על אנשי ניל"י, וההגנה על אנשי אצ"ל ולח"י בסזון. וכשקמה המדינה, ניתן היה לקוות סוף-סוף כי עתה נהיה ריבונים, נקים כנסת וממשלה ומערכת משפט במדינה דמוקרטית, העם יבחר, ונציגיו יעשו את שליחותם – והנה נכזבה תוחלתנו.
עוד לפני כ-60 שנה החלו לפעול בישראל גופים שונים ששמו להם למטרה לפרוק את ישראל מנשק גרעיני. כשאיש עוד לא דיבר על כך בגלוי – הם כבר הלשינו, פרסמו, הפעילו לחצים. הסיסמה הייתה צבועה, מגלגלת עיניים: "פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני", אבל כוונתם הייתה ברורה - שלישראל לא יהיה נשק כזה.
השמאל הקיצוני "הפציפיסטי" פעל נגד ממשלות דוד בן-גוריון ויורשיו. עמותות שמאל שונות פעלו נגד ממשלת השמאל של אהוד אולמרט בימי מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה (שרי הביטחון עמיר פרץ ואהוד ברק בהתאמה). הם רצו לעצור את הקרבות. אז הם לא טענו שאלו "מלחמות פוליטיות של נתניהו" כפי שהם מאשימים היום, אבל גם אולמרט, ממשלתו וצה"ל הואשמו בפגיעה מכוונת באזרחים.
והיו עמותות שמאל שהתנדבו לספק לגופים בינלאומיים שונים (ועדת גולדסטון, למשל) מידע על "פשעי מלחמה" שמבצעת ישראל. ובמשך עשרות שנים עוסק עיתון "הארץ" באובססיביות, תוך אימוץ הנרטיב הערבי, בהכפשת ישראל. הוא "מוכיח" שהנכבה התקיימה, שישראל מבצעת פשעי מלחמה מזוויעים, וכדי להיות בטוחים שהעולם הנאור לא מחמיץ את ההלשנות – גם מתרגמים אותו לאנגלית.
בישראל פועלים ארגוני שמאל רבים שהתייאשו מהסיכוי להשפיע על ציבור הבוחרים ולהחליף את השלטון, או לפחות לשנות את מדיניותו, והם עוסקים בעקביות בפנייה לגופים בינלאומיים בדרישה שיפעילו לחץ דיפלומטי וסנקציות נגד ישראל. כך פועלים בצלם, המוקד להגנת הפרט (כחלק מקואליציית ארגוני זכויות אדם הקוראים להגברת הלחץ הבינלאומי), שוברים שתיקה, לוחמים לשלום, יש גבול, רופאים לזכויות אדם ואחרים.
מאות אקדמאים מן השמאל קראו לאיחוד האירופי ולארה"ב להטיל סנקציות על ישראל כדי ל"סיים את הכיבוש" ואת "רצח העם בעזה" ואפילו תבעו שארה"ב תתערב ותבלום את הרפורמה המשפטית. קבוצות של כלכלנים והייטקיסטים פנו לגופים פיננסיים ואנשי ממשל בארה"ב שילחצו על הנשיא ג'ו ביידן "להטיל את כובד משקלו כדי להציל את הדמוקרטיה".
רק חודשיים אחרי טבח 7 באוקטובר כבר היו אישים וגופי שמאל בישראל שפנו לנשיא ארה"ב ביידן בדרישה לעצור את ישראל כדי "למנוע אסון הומניטרי" בעזה. וכעבור שלושה חודשים כבר פנתה אליו קבוצת אקדמאים ודרשה שיטיל אמברגו נשק על ישראל. עוד שלושה חודשים עברו - וכבר היו מלשינים מנוולים בתוכנו ש"העבירו מידע" לבית הדין הבינלאומי בהאג.
קבוצה של אקדמאים, ובהם חתני פרס נובל ואישי ציבור לשעבר, פנו לפני כשנה ותבעו "להטיל סנקציות משתקות" על ישראל בעצם ימי המלחמה. לא אנקוב בשמותיהם של הללו, כי עליהם ועל שכמותם נאמר: שם רשעים ירקב. וכל זאת עשו כדי "להציל את הדמוקרטיה". הם עקפו את רצון הבוחר בישראל ותבעו התערבות זרה. טבלו במקווה זכויות האדם והדמוקרטיה ואחזו בידם שרץ טמא בדמות חבלה בדמוקרטיה הישראלית.
כל אלו, מימי קדם ועד ימינו, נזכרים וייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה של העם היהודי. במאה השנים האחרונות הם באו בעיקר משמאל - מימי הסזון ועד שוברים שתיקה. לא נשכח ולא נסלח להם לעולם.
אבל דומה כי לאחרונה צמחו גם בימין מי שהתייאשו מהיכולת להיאבק בדיקטטורה של המערכת המשפטית באמצעי הדמוקרטיה הישראלית. אז הם מוותרים על הריבונות ופונים לנשיא ארה"ב כדי שיתערב בוויכוח אצלנו. פרופ' משה כהן-אליה, משפטן מוערך, החתים 100 אלף אנשי ימין ישראלים על מכתב לנשיא דונלד טראמפ כדי שיטיל סנקציות אישיות נגד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועמ"שית גלי בהרב מיארה.
גם אני רוצה בפיטוריהם של שניים אלו. גם אני מתוסכל מחוסר יכולתם של נבחרי הציבור, הפועלים מכוחו של רוב העם, לסלק אותם. אבל לעולם לא אשלים עם הריצה לפריץ, גם פריץ ידידותי כטראמפ, כדי שיתערב בתוך מדינת ישראל. ליבי נחמץ כששמעתי את טראמפ לועג לנשיא ישראל על שעדיין לא העניק חנינה לנתניהו. זה בלתי נסבל לכל מי שמאמין שזכינו להקים מדינה עצמאית ולהיות ריבוניים כאן, לא מדינת חסות.
אין לי ספק שערך האדנות והריבונות הוא ערך מכונן בימין, אך הנה – בשר מבשרנו קם, ובשם "השמירה על הריבונות" שלנו הוא פוגע בה אנושות. הרי אם טראמפ ייענה לעצומה, תהא זו רמיסה נוראה של הריבונות שלנו. אסור שזה יקרה.
התרעות פיקוד העורף