יותר מ־24 מיליארד שקל היו רווחי הבנקים הגדולים בישראל בשנה החולפת. לא פלא שאנחנו רואים שלטים שלהם בנתיבי איילון המעידים על תחרות עזה בשירות. תכלס התחרות היא עלינו, כי זה עסק מכניס.
העסק הזה עולה כסף, הרבה־הרבה כסף. כמו שכולנו כבר למדנו כמה עולה יום בחייה של נושאת מטוסים אמריקאית, כך יום קרב ישראלי במדינה הנושאת אותנו במים סוערים. אף אחד לא יגיד כי המלחמה איננה מוצדקת, יש ביקורת והיא חשובה, אבל חלון ההזדמנויות המבצעי חשוב יותר.
אז מאיפה יבוא הכסף? אנחנו מגדילים את הגירעון, מקצצים לרוחב משרדי הממשלה את אותו קיצוץ רוחבי שמשמעו עבור כל אחד ואחת מאיתנו שירות פחות טוב בעבור כספי המיסים שאנו משלמים, בוודאי כשמדובר בכל כך הרבה משרדי ממשלה בתפקוד לא גבוה.
אבל בינתיים שואל את עצמו הציבור איך יכול להיות שיש לכל אלו כסף, מאיפה זה בא? הרי השקל עומד עכשיו בנקודת חוזק היסטורית ביחס למטבעות האחרים בעולם, הבורסה בתל אביב בעליות שערים תוך כדי יירוטי טילים, והישראלים מוציאים כסף בקניונים ועומדים בתור לטוס לחופשה וממהרים לחזור ממנה. דירוג האשראי הישראלי מתחיל לחזור לאיתנו על ידי החברות הגדולות, ובגדול נראה כי יש אמון בכלכלה הישראלית והכסף איננו נגמר, או לפחות יש ממנו מספיק.
אז איך נולד הפער הזה, כשחלקם הגדול של העסקים הקטנים לא ישרוד, כשמשקי הבית עובדים בזמן שהילדים נמצאים בחינוך ביתי בעת לחימה, כשיש שכירים שלא יכולים להגיע לעבודה, וכשהעצמאים קורסים ללא מתווה ברור שיאפשר להם לצלוח את המשבר? אז מה קורה פה, או מה יקרה פה כשהמלחמה תיגמר, ומי ישלם על כל זה?
כלכלת מדינה מרוצפת במונחי יסוד שלא אומרים הרבה לנו – אלה שקונים בסופר ומשלמים מיסים – אבל קחו לדוגמה את היחס חוב־תוצר של מדינה שמגלם בפשטות כמה המדינה מייצרת לעצמה וכמה מזה היא משלמת חוב כהלוואות כאלו ואחרות. בישראל היחס הינו 68% לערך, כאשר בארה"ב הוא כ־130%, וגם באירופה הוא גבוה משמעותית מישראל. כלומר, המדינה יכולה ללוות כסף ועדיין לייצר מאזן חיובי. במילים אחרות: ישראל יצרנית ביחס לחובותיה.
עוד נתון חשוב הוא חוזק המטבע, שבמקרה שלנו עומד איתן זה שנים. אנחנו גם נכנסים למשוואה באחוזי אבטלה נמוכים וחריצות גבוהה. יכולת עמידות והסתגלות למצב חדש חשובות מאוד אף הן, ובעולם רואים איך מחלבה קטנה בקיבוץ שמרת קולטת חלב עיזים במלחמה וממשיכה לייצר ולמכור תוך כדי ירי טילים.
אם אנחנו יודעים לייצר כסף בחריצות לאורך זמן, אז לאן הוא הולך כאשר אין מלחמה? בואו נלך עוד צעד קדימה, האם בסוף המלחמה יבוא החשבון לכל המיירטים והמילואים, לרכש הביטחוני וכל השאר? התשובה מאתגרת בשתי השאלות. הרי החשבון יבוא חד־משמעית, אנו נצטרך למלא את המלאים ולהחזיר התחייבויות מבצעיות, ובוודאי לשלם ולשקם את העסקים הקטנים ולהחזיר את הנכים הגיבורים לחיי שגרה.
צריך לומר כי מלחמה מייצרת הזדמנויות כלכליות, בייחוד בתחומי התעשיות הצבאיות והתיירות שתחזור לשלושת המקומות הקדושים. אבל זה לא הסיפור הגדול. כי אם המשק יכול לעמוד במלחמה ממושכת באיתנות כלכלית מרשימה, כיצד בשגרה השירות שאנחנו מקבלים אינו תואם את המיסים שאנו משלמים?
הרי מהיכן בא כל הכסף, אם לא מהאזרחים? וזה בהחלט צריך להדאיג אותנו. על שוויון בנטל כבר דיברנו? כי לכל דבר יש חשבון בסופרמרקט של החיים. אפשר לאסוף מהמדף, אבל יש משהו שממתין לך בסוף והוא הקופה – שם צריך לשלם או לפחות לתת הסברים. אי אפשר לצאת מהסופר בלי שקית ובלי לשלם.
אם תדליקו לכמה דקות רדיו, תגלו שרוב הפרסומות הן להלוואות, משחקי מזל וביטוחים. אנחנו כבר יודעים לדקלם את המילים בעל פה, אבל זה מעיד על משהו עמוק יותר. מוכרים לנו ביטוח, כי מי יודע מה יהיה וכדאי להיות מוכנים. מלווים לנו כסף כי לא תמיד יש מספיק, ובסוף מעודדים אותנו להשקיע במשחקי מזל, כי זה כסף קל.
אבל, ויש אבל גדול. זה לא בריא כלכלית לחיות לאורך זמן בצל הכנות כאלו ללחימה. השגרה אמורה להיות רוב חיינו, ולעיתים צריך להילחם כדי להגיע לשם. אבל מונחים כמו שוויון בנטל ההכנסות למדינה; עידוד יצרנות ותמיכה בעסקים קטנים; פיתוח וחיזוק החקלאות ותחומי עצמאות נוספים – הם אלה שיאפשרו בסוף את הלחימה הממושכת שמגיעה אלינו אחת לזמן מה.
בריתות והסכמים כלכליים אינם נעשים רק כדי לומר "יש לנו", אלא כדי להוריד מחירים ולפתח סחר חשוב בין מדינות, שיבטיח רציפות כלכלית ושווקים חדשים, ובסוף יביא לידי ביטוי הן את היכולות הישראליות והן את הצרכנים הבינלאומיים סביבנו.
אז אם יש כסף למיירטים ולמוסדות שאינם מלמדים לימודי ליבה, אם אפשר להעביר משאבים ללא סיבה, ובמיליארדים, כאתנן קואליציוני – מדוע אי אפשר ליהנות באמת מחינוך חינם? לא תגידו יותר מזה. מדוע אי אפשר לתת סיוע כלכלי בעת חירום באופן מיידי וגמיש לאותם עובדים שלא יכולים להגיע כרגע לעבודה? איך לא סבסדנו שיעורים פרטיים לתלמידים במרחבים מוגנים דרך תנועות הנוער שיתייצבו במקלטים? ועוד כל כך הרבה שאלות, שבסוף מתנקזות לשאלה מי ישלם על כל זה. ואם יש לנו כסף, למה אנחנו לא נהנים ממנו גם בשגרה?
המונח "שקט, יורים" איננו נכון ברמה הלשונית, וזמנו עבר גם ברמה החברתית. כי חברה חסינה כמו שלנו היא חברה ביקורתית, ואת זה יש לעשות גם כשיורים. כי מי שיורה ומי שמבקר בישראל הם אותם האנשים.
אז אם אנחנו מתקדמים לאט לעובדה כי אנו יכולים לעמוד באירוע מבחינה כלכלית, יש לנו חברה חסינה בצורה משמעותית מכל חברה אחרת, מטבע חזק ויחס חוב־תוצר להתקנא בו, לצד אותה חריצות ישראלית בלתי נגמרת ויכולת שרידות שבאה לידי ביטוי בדירוגי האשראי, במשקיעים שבאים לכאן גם היום וביתר שאת לצד בורסה שמשדרת את כל אלו גם יחד – אז מה חסר לנו? ניהול ומקצועיות, שראשיתו שיתוף פעולה והבנת התמונה. לא פחות מאלו חסר עם שיבוא חשבון עם רמת ניהול ירודה, והאמינו לי, לניהול אין אידיאולוגיה. הוא אינו ימני או שמאלי, הוא יפגוש את שניהם בסופר.
בעוד כמה חודשים יבואו בחירות. אין ספק כי יהיו מי שיטענו כי הנס הכלכלי שהתגלה בלחימה הוא נחלתם. העזו לומר להם שהם התבלבלו, כי הוא נחלתנו, בזכותנו – ולנו מגיעה שדרת ניהול מצוינת. כי איתה אפשר באמת להקים מדינה שהחינוך בה חינם, המיסוי בה הגיוני ועוד.
הרי אם יש כסף להעביר לכולם, ליירט את כולם כמעט ולתקוף את מי שצריך, אז הוא יהיה קיים גם כשהכל ייגמר, וזה יקרה וניתן וצריך לכוון ממש גבוה. וכמו שנוהג לומר הפרשן הכלכלי הוותיק נחמיה שטרסלר: "ושלא יעבדו עליכם". כי בינינו, כרגע בשוק של החיים זה מה שקורה. צאו לבחור.
התרעות פיקוד העורף