ספק אם קוראינו שמעו על דניאל ביס, שנבחר ביום שלישי השבוע בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית במחוז הבחירה מספר 9 במדינת אילינוי. אנחנו הרי מצויים במלחמה, כמו תמיד, ודעתנו אינה נתונה לאזור בחירה מסוים במדינת אילינוי. איך אומרים? יש לנו צרות, יש לנו מספיק צרות משלנו.
ובכל זאת אני רוצה לערב אתכם ב"צרה" ההיא באילינוי, כי היא תהפוך במוקדם או במאוחר לצרה שלנו. במודיעין קוראים לזה "סימנים מעידים", וכדאי לתת לסימנים האלה את הפרשנות הראויה. אגב, אנחנו לא מצטיינים בקשירת סימנים מעידים, לא ב-1973 ולא ב-2023.
שלושה מועמדים התחרו בבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית במדינת אילינוי. הראשון, דניאל ביס, מועמד עם שורשים ישראליים (אמו ישראלית), עם רקע יהודי (סב וסבתא ניצולי שואה), שמגדיר עצמו כציוני, אבל, אבל גדול - מבקר חריף של ישראל, ותומך בהגבלת הסיוע הצבאי אליה. הוא נתמך בידי השדולה השמאלנית, הליברלית, ג'יי סטריט.
המועמדת השנייה הייתה קאט אבו גזאלה, אמריקאית ממוצא פלסטיני, מבקרת חריפה מאוד של ישראל ושותפה להאשמת ישראל ברצח עם. כצפוי, היא תומכת בתנועת חרם על ישראל, ה-BDS, משהו כמו ראש עיריית ניו יורק, זוהרן ממדאני למתקדמים.
המועמדת השלישית הייתה לורה פיין, יהודייה אף היא, מתונה יותר בביקורתה על ישראל. היא נתמכה על ידי איפא"ק, הלובי היהודי-ישראלי, שהשקיע בה מימון שיא של 5 מיליון דולר, כברירת מחדל עדיפה על שני המועמדים האחרים שהרחיקו יותר ממנה בביקורתם על ישראל.
במחוז התשיעי של אילינוי 10% מהאוכלוסייה היא יהודית, וכבר 60 שנה שיש לו נציג יהודי בבית הנבחרים. איפא"ק, השדולה רבת-העוצמה כאמור, תמכה במועמדת היהודייה, אבל דניאל ביס הצליח להביס לא רק את שתי המועמדות האחרות, אלא גם את איפא"ק.
אתם לא צריכים לזכור את כל השמות, אבל חייבים לקחת מפה דבר אחד ברור: מועמד יהודי, ציוני, אשר מרשה לעצמו למתוח ביקורת על ישראל ואינו מתייצב לצידה, כולל במלחמה הזו, ובכל זאת מנצח את המועמדות האחרות, כולל זו שנתמכה על ידי איפא"ק. ואולי - מחשבה מהפכנית - הוא זוכה משום שאינו תומך בישראל, כפי שהיה צפוי ממנו. אולי, אולי, זאת הנוסחה החדשה להצלחה במפלגה הדמוקרטית?
בבחירות האלה צפו מועמדים אחרים ברחבי ארצות הברית, והם מהווים אינדיקציה (סימן מעיד) כי מועמדים אינם צריכים בהכרח לתמוך בישראל ולעמוד לצידה. הנה לכם מועמד שמתח ביקורת על ישראל, ובכל זאת נבחר במחוז בחירה שבו ליהודים יש השפעה גדולה. זה לקח וסימן לבאות. במאמר מוסגר הברירה הזו מלמדת על הלכי רוח בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית, אשר מתרחקת והולכת מישראל זו של מרץ 26', אף על פי שבאוקטובר 23' התייצבה לצידה בגדול.
בחירות האמצע לבית הנבחרים בסוף השנה הן מכריעות, הן תקבענה אם ממשל טראמפ ייהנה מחופש פעולה ויוכל להמשיך להעביר בקלות את ההחלטות שהוא מבקש בסנאט ובבית הנבחרים. אם בבית הנבחרים יהיה רוב דמוקרטי, לדונלד טראמפ יהיה הרבה יותר קשה. הוא יהיה בלשון האמריקאית "ברווז צולע". נכון להיום הדעה הרווחת היא כי טראמפ יאבד את הרוב בבית הנבחרים.
כל הז'יטונים על טראמפ
יהודי ארצות הברית תומכים באופן מסורתי ברוב מכריע, 75%, במפלגה הדמוקרטית. אפילו נשיאים רפובליקנים אוהדים לישראל, כולל טראמפ, לא הצליחו לשנות את דפוס התמיכה הזה. הברית הזאת בין הקהילה היהודית למפלגה הדמוקרטית מבוססת על ערכים משותפים כמו חופש ביטוי, זכויות המיעוט, מיגון הציבור וכו’. סקר רשת החדשות NBC שפורסם השבוע אומר כך: אפשר שהיהודים מזדהים עם הדמוקרטים, אבל הדמוקרטים פחות ופחות מזדהים עם ישראל.
בסקר נשאלו 1,000 אמריקאים - במי אתה תומך יותר, בישראלים או בפלסטינים? בכלל הציבור, 40% תמכו בישראל ו-39% בפלסטינים. מדהים, לא פחות. באשר לנשאלים הדמוקרטים - 17% מהם הזדהו עם ישראל, לעומת 67% עם הפלסטינים, פי ארבעה. לשם השוואה, לפני 13 שנה 34% מהדמוקרטים תמכו בישראל ורק 18% בפלסטינים. מצבה של ישראל קשה גם בקרב הבלתי תלויים, שם 27% מזדהים עם ישראל ו-37% עם הפלסטינים. רק אצל הרפובליקנים עדיין התמיכה בישראל גבוהה, 69%, והפלסטינים מקבלים 13%.
כאמור, היהודים הם ברובם דמוקרטים. מה צריכים פוליטיקאים בארצות הברית, אשר מנהלים עכשיו בחירות מוקדמות ולאחר מכן בחירות במדינות השונות (בית הנבחרים עומד לבחירה מחודשת כל שנתיים), ללמוד מתוצאות הבחירות האלה? קודם כל, הם ודאי עקבו אחרי הבחירות לעיריית ניו יורק, שם לא הסתיר המועמד הדמוקרטי זהראן ממדאני את הסתייגותו החריפה מישראל וממדיניותה בעזה, שאותה הגדיר כ"פשעי מלחמה".
הדברים האלה, להזכיר, קורים במציאות של מלחמה משותפת שהכריזו ארצות הברית וישראל על אויב משותף, איראן. שותפות חסרת תקדים בהיקף ובמטרות. לכאורה, היא הייתה צריכה להעלות את התמיכה בישראל. מה שקורה הוא כנראה ההפך. ככל שהביקורת כלפי טראמפ גוברת, גם ישראל ותומכיה (המעטים או המתמעטים) עלולים לשלם את המחיר. אלה סימנים מעידים שצריכים לזעזע את אמות הסיפים במדינת ישראל. איפה היינו היום לולא התמיכה האמריקאית, הצבאית, המדינית, הכלכלית?
לא שמעתי דבר ממשרד ראש הממשלה, ממחזיק "תיק ארה"ב" ממשרד החוץ, ממשרד התפוצות או מכל גוף ממלכתי אחר. לא ראיתי תגובה או פעולה כלשהי. מה אנחנו עושים כדי לא לאבד את המפלגה הדמוקרטית לחלוטין? מה נעשה כדי לא לאבד את הדור האמריקאי הצעיר, כאשר באותו סקר שהוזכר כאן 63% ממנו הביעו דעה שלילית על ישראל?ישראל דומה למהמר שהניח את כל הז'יטונים על מספר אחד, הנשיא טראמפ.
אם הרולטה תעצור באותו מספר, מה טוב. ומה יקרה אם היא תמשיך הלאה, למספר הבא? אני מנסה לא לדמיין. אולי לקוראים ולקוראות יש פתרונות, לי אין.
התרעות פיקוד העורף