רדו מהגג: מה גורם לקברניטים שלנו לחשוב שהפעם נצליח להשיג ניצחון מוחלט? | עידו דיסנצ'יק

אם את הרצועה לא הצלחנו להוריד על ברכיה חרף החורבן התנ"כי שזרענו, ואם מלבנון התקפלנו שלוש פעמים לאורך השנים – למה אנחנו מודיעים שאנחנו מנצחים ועוד מעט כנראה שוב נצא עם מילים מפוצצות וזנב בין הרגליים?

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
ישראל כ"ץ, בנימין נתניהו ואייל זמיר בבסיס פלמחים, מרץ 2026
ישראל כ"ץ, בנימין נתניהו ואייל זמיר בבסיס פלמחים, מרץ 2026 | צילום: מעיין טואף, לע"מ
5
גלריה

במסגרת ההכנות לקראת לימודים במקום זר ובשפה זרה, חשבתי שצריך ללמוד על המקום ומנהגיו. אחד המנהגים האלה היה ללכת לפאב בסוף יום העבודה. אז הלכתי לבר־פאב בסוף יום העבודה שלהם – אני לא עבדתי מסודר – ואני על הדלפק. החדשות של שעה 18:00 מוקרנות במסך לא גדול, וכולם מתבוננים מרותקים באדם שנמצא על גג בית ומאיים לקפוץ אל מותו מסיבה שכבר פרחה מזיכרוני.

המשטרה והכבאים מנסים לשכנע אותו להימנע מן השטות הזאת, ואחרי דיבורים לא ארוכים הבחור אומר להם שיקפצו לו, ובעצמו קופץ להם. מת לחלוטין במפגש עם האספלט. מפספס בכוונה את רשת הביטחון שנמתחה עבורו.

כל יושבי הבר חוזרים לענייניהם, כולל השניים שיושבים לידי על הדלפק. ומתקרבת השעה 19:00, זמן המהדורה הבאה של החדשות בטלוויזיה, ושוב מופיעה תמונת הבחור על הגג. הבחור שיושב לידי אומר לחברו: "בוא נלך". אבל השני עונה לו: "כמה דקות. אני מוכרח לראות אם המטורף הזה יקפוץ עוד פעם". הוא קפץ. והשני אומר: "לא האמנתי שהוא שוב יקפוץ".

למה הסיפור הזה עולה בזיכרוני? לבנון.

מלחמת לבנון הראשונה: אריאל שרון, יאנוש בן גל ואהוד ברק
מלחמת לבנון הראשונה: אריאל שרון, יאנוש בן גל ואהוד ברק | צילום: ארכיון צה''ל במשרד הביטחון

לא עברו שש שנים ושוב היינו בפנים – אהוד אולמרט, עמיר פרץ, דן חלוץ, ושוב יצאנו, בשן ועין, אבל בחוץ. והיו 17 שנים של שקט ואז נכנסנו שוב ב־2024. הצפון ננטש על ידי תושביו, ושוב יצאנו בסוף אותה שנה. והנה אנחנו שם מחדש ב־2026, ופעם נוספת מודיעים שאנחנו מנצחים ועוד מעט כנראה שוב נצא עם מילים מפוצצות וזנב בין הרגליים.

יכול להיות שיש דרך להיכנס ללבנון ולא לצאת עם הזנב בין הרגליים. יכול להיות שאפשר להישאר שם ולא לצאת בכלל. יכול להיות שאפשר להיכנס ולצאת משם בדרך כזאת שלא נגמרת בהתרסקות על רצפת האספלט. יכול להיות. מה שבטוח הוא שדורות של מנהיגים ישראלים עוד לא מצאו את הדרך לעשות את זה נכון. וגם יכול להיות שבאמת אין שום דרך צבאית לטפל סופית בבעיה הזאת וצריך למצוא אמצעים יותר מוצלחים.

מה שעוד יותר מתקבל על הדעת הוא שההרכב המדיני והצבאי הנוכחי שרשם לא מעט כישלונות מהדהדים – לא יהיה הצוות המנצח באירוע שלפנינו. הביצועים הצבאיים ב־7 באוקטובר ואחריו מצביעים על יכולת אופרטיבית די חלשה, שעליה מפצים בהקרבה טקטית מופלאה, במיוחד של חיילים וקצינים די זוטרים שמוכנים למות, ומתים בשביל לנצח ובשביל המולדת. וזה מנוגד לתורתו של הגנרל ג'ורג' פטון, שלפיה תפקיד הלוחמים הוא לגרום לאויב למות בשביל המולדת והניצחון שלו.

יאיר פלאי, המח"ט של גולני ב־7 באוקטובר, הוא הדוגמה הכי בולטת: הגיע לחזית אחרי 36 שעות, בינתיים נהרגו לו חיילים שהוא לא לימד אותם כוננות עם שחר ולא הסביר להם שכאשר עפים טילים על העוטף – לא רצים למיגונית אלא לעמדות, ואם כבר למיגונית – לא משאירים את הנשק מאחור. הוא עלה בדרגה והוא אוגדונר בצפון.

יאיר פלאי
יאיר פלאי | צילום: דובר צה''ל

ב־7 באוקטובר כל שכבת הפיקוד העליונה, מח"טים ומעלה (כולל אפילו חיל האוויר) נכשלה. עד היום לא ניצחה בעזה וגם לא בלבנון – אבל באמצעות פגיעה קשה באוכלוסיות אזרחיות (כולל לכאורה פשעי מלחמה) נוצר מצב שאולי יש עם מי לדבר.

בלבנון, במקום לעודד את הממשלה שם ולעזור לה להצליח, מגמדים ומשפילים אותה כאימפוטנטית. רוצה אבל לא יכולה. צריך לעזור לה, לא לבטל אותה. והיה תהליך מגמגם, שנפסק רק בגין התקיפה באיראן. כבר היינו צריכים ללמוד על בשרנו בעזה מה אנשים מיואשים לחלוטין ושונאים לחלוטין יכולים לעשות כאשר הם מבינים שאין להם שום אופציה אלא להילחם. מה שנכון לעזה, נכון גם לחיזבאללה ובטח שלאיראן. הרי גם אחרי שישראל הרגה ופצעה פיזית 10% מהעזתים (יותר מ־70 אלף הרוגים ו־140 אלף פצועים) – הרצועה לא נכנעה.

הרס ברצועת עזה
הרס ברצועת עזה | צילום: REUTERS/Mohammed Salem

שם עלינו על הגג (לא בחרבות ברזל) הרבה יותר פעמים מאשר בלבנון, וגם עכשיו אנחנו מנסים לעשות שוב מה שלא הצלחנו (להשתלט עליה ולהרגיע אותה) מאז שהמצרים לא הסכימו לקבל אותה בחזרה לידיהם בקמפ דיוויד 1978. יש עכשיו חכמי אסטרטגיה שמנסחים מטרה ליצור בעזה מצב דומה לגדה המערבית – שקט כפוי בקלגסות, פוגרומים, רציחות וגירוש מקומיים. ישראל יודעת שזה לא עובד בגדה – אז למה לנסות גם בעזה?

ברצועה נוצר מצב שהיו גורמים – ממש לא נחמדים – שהיו מוכנים להיכנס לעשות שם סדר בהובלת ארה"ב. אבל ישראל אמרה לא – לא תסכים לטורקיה וקטאר. שטות: יותר טוב שטורקיה וקטאר ומצרים והרשות הפלסטינית יהיו בפנים בגלוי ותהיה כתובת לתלונות, לבירורים, למימון ולמעשים – במקום שיהיו שם במחתרת. עם כולם יש לנו יחסים דיפלומטיים (קטאר אפילו נמצאת במשרד ראש הממשלה), וטורקיה גם חברה בנאט"ו. מי המציא את השטות "בלי קטאר וטורקיה", שגם באופוזיציה אימצו אותה?

מרקו רוביו, דונלד טראמפ ופיט הגסת'
מרקו רוביו, דונלד טראמפ ופיט הגסת' | צילום: רויטרס

ואיראן הייתה מוכנה לדבר. הסנקציות ומלחמת 12 הימים ביוני 2025 עשו את שלהן. איראן התחילה לגלגל ויתורים, ואז – בשיא המו"מ – תקפו אותה ורוצים כניעה מלאה שתושג ממש כמו הניצחון המוחלט בעזה. איראן כנראה איננה ונצואלה וגם לא קובה, שאולי תיכנע בקרוב. איראן היא 90 מיליון אנשים מתוך כ־2 מיליארד מוסלמים שרבים מהם מחורפנים. ועכשיו הכתום והסגול מכינים לעולם את הטירוף המטורלל ביותר: הרס תשתיות האנרגיה העולמיות – אף שהכתום מכחיש שהתיר לסגול לפוצץ את שדה הגז באיראן.

גם אם היא תיכנע וגם אם המשטר יתחלף, איראן לא תהיה ונצואלה. 3,000 שנים של עצמאות (איראן הצליחה תמיד לבלוע את כובשיה ולהופכם חלק ממנה) לא נמחקות אפילו באמירות של נשיא אמריקאי. הגיע זמן דיבור, והכי טוב שישראל גם הייתה משתתפת בדיבור ישיר מול איראן. ואם זה ייכשל והם ישובו לסורם, תהיה הצדקה מלאה לפעולה צבאית. עד אז אפשר לייצר עוד מיירטים ולחלק עוד כמה מיליארדים למשתמטים.

ואחרי שכתבתי את כל זה וקוראים רבים כבר חרצו את דעתם – אני מקבל כאפשרות לא בלתי סבירה שכל הכתוב עד כאן היה קשקוש חסר מנוח, כי עכשיו יש בינה מלאכותית, סייבר אדיר, טראמפ, פיט הגסת', הרמטכ"ל שלהם דן קיין והאדמירל שלהם בראד קופר. וגם לנו יש פנים חדשות – כ"ץ, זמיר, דוד זיני, ורק ביבי הוא מן העבר הרחוק. אז אולי כאשר שוב נקפוץ מהגג, לא נפגוש את הרצפה – אלא את הניצחון המוחלט והכניעה המלאה.

תגיות:
חיזבאללה
/
לבנון
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף