יש משהו יוצא דופן באופן שבו אישה צעירה, שנולדה וגדלה בארצות הברית, הופכת לקול המרכזי של אנשים שמעולם לא פגשה, במדינה שבה מעולם לא ביקרה, במרחק של אלפי קילומטרים ממנה.
"זה הפחד העיקרי שם"
"המסרים המרכזיים שאני מקבלת מבפנים הם פשוט בקשות חוזרות ונשנות להזכיר לכולם לדאוג שהמשטר הזה יושמד לחלוטין", היא מספרת בראיון מארה"ב. "זה הפחד העיקרי שם. הם חוששים שאחרי כל מה שקרה, המשטר יישאר בשלטון, ואז הם ייאלצו להתמודד עם 47 שנים של הרס, ועם דיכוי אכזרי עוד יותר".
קשה לדמיין מציאות אכזרית מזו. מאז שהמחאות באיראן פרצו ב-28 בדצמבר על רקע המצב הכלכלי, המשטר טבח באלפי איראנים לא חמושים, אלפים מתוכם איבדו את חייהם רק ביומיים של ה-8 וה-9 בינואר. רבים נורו ברחוב ללא כל אבחנה. במקביל, סיפורי אימה מצמררים נערמים על כוחות ביטחון שפורצים לבתים ולבתי חולים ופשוט טובחים באזרחים.
השם שהם צועקים עכשיו ברחובות הוא בדיוק השם שהמשטר ניסה למחוק ולעקור מהשורש במשך עשורים. פהלווי. הנסיכה מתעקשת שההתרחשויות הנוכחיות הבשילו במשך זמן רב. ההתפרצות הזו היא שיאו של תהליך התפכחות ארוך שנים. האיראנים דוחים את הרפובליקה האסלאמית מתוך תחושת מיאוס שקיימת שם מהרגע הראשון. כל דור בחן את גבולות השינוי האפשרי, וזכה בתגובה לדיכוי, אכזריות גוברת ושפיכות דמים.
"הבעיה עמוקה בהרבה ממדיניות כזו או אחרת או ממשל ספציפי. המערכת עצמה חסינה לחלוטין לרפורמות, למרות שקיבלה אינספור הזדמנויות להשתנות. המראות של היום הם תוצאה ישירה של עשרות שנים שבהן אנשים ניסו דרכים שונות וראו אותן נחסמות אחת אחרי השנייה".
פשעים בלתי נתפסים נגד ילדי איראן
מגזר אחד בחברה האיראנית הבין את טיבה של הרפובליקה האיסלאמית מהר מאוד. הסיפור של איראן לפני ואחרי המהפכה משתקף היטב בחוויותיהן של הנשים במדינה. נור מזכירה את התקופה שמיד לאחר המהפכה, כאשר "תוך שבועות ספורים יצאו נשים לרחובות כדי להפגין נגד חיג'אב החובה ונגד שלילת הזכויות שמהן נהנו קודם לכן".
הנתיב של דחיקת הנשים לשוליים נסלל בשיטתיות על ידי האייתוללות. התוצאות הטרגיות נראו בבירור ב-2022 עם מותה של מהסא אמיני במשמורת המשטר, בעקבות "הפרת חוקי החיג'אב" – אחת מנקודות החיכוך המרכזיות והנפיצות ביותר בין האזרחים לשלטון. המחאות שפרצו בעקבות מותה הובילו לאלפי הרוגים ולעלייתה של תנועת "אישה, חיים, חירות". בהתייחסה למחאות הללו, נור מתארת דור שגדל כולו תחת שלטון הרפובליקה האיסלאמית, אך מוכן לסכן הכל כדי לאתגר אותה.
"הדבר שהכי בלט בעיניי בתנועה הזו היה לראות צעירים – מנותקים לחלוטין מהקמת הממשלה הזו ועם כל החיים לפניהם – מסכנים את עצמם למען עתיד טוב יותר שאולי הם אפילו לא יזכו לראות", היא משתפת.
"זה נתן לי השראה להיות נחושה יותר בהגנה עליהם, ולהשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי לוודא שקולם יישמע בעולם. האומץ של האנשים באיראן נתן לי את הכוח להילחם, לדרוש דין וחשבון מהשלטון ולהציף החוצה את הזוועות שהמשטר הזה מבצע". הזוועות האלה, היא מוסיפה, מחרידות במיוחד כשמדובר בנשים ובילדים.
"אנחנו עדים לפשעים בלתי נתפסים נגד ילדי איראן – נישואי קטינים, אונס, עינויים, כליאה, הוצאות להורג וחטיפות", היא מפרטת. "המשטר הרחיק לכת עד כדי תקיפת תלמידות בית ספר – הכאה, הרעלה ורצח בגלל שהשתתפו בתנועת 'אישה, חיים, חירות'. אני שומרת על קור רוח בדרך כלל, אבל כשאני נחשפת לזוועות שהמשטר הזה מעולל לילדים, זה מדליק בי אש".
התקוממויות קודמות הונעו מתוך דרישות לרפורמות, הקלה כלכלית או חירויות חברתיות לנשים. כעת נראה שהרף הזה נחצה מזמן. "כל חלקה במדינה הידרדרה למצב שבו החיים תחת המשטר הפכו לבלתי נסבלים לחלוטין", היא קובעת. התוצאה היא ציבור שלם שחישב מסלול מחדש בכל הנוגע לסיכונים שהוא מוכן לקחת על עצמו.
איבדו את הפחד מהמוות
"הם איבדו את הפחד מהמוות. הם מעדיפים לסכן את חייהם במאבק על עתיד טוב יותר מאשר להמשיך לחיות במציאות הנוכחית", היא מדגישה. "כל מחיר שאנחנו משלמים בגלות מתגמד לחלוטין לעומת ההקרבה של האנשים בתוך איראן".
"סבתא שלי גאה מאוד באמון שבעלה נתן בה ובתפקיד האקטיבי שהיא הצליחה למלא בחברה ובממשל", מסבירה נור. "היא הייתה מחויבת לעומק לקידום זכויות נשים, והדגישה תמיד שהתקדמות אמיתית לנשים נשענת על חינוך, תרבות ומוסדות חזקים". התפקיד של הקיסרית היה רחוק מלהיות ייצוגי בלבד. "ההכתרה שלה והכניסה שלה למסגרת החוקתית של המדינה סימנו רגע היסטורי חסר תקדים. היא בחרה לחרוג מהתפקיד הטקסי המסורתי והקימה לשכה שדרכה פעלה כמתווכת בין האזרחים, המוסדות והמדינה".
באמצעות יוזמות בחינוך, תרבות, בריאות ופיתוח עירוני, פראח פהלווי הרחיבה משמעותית את ההזדמנויות עבור נשים ועבור החברה כולה. אלו היו יוזמות מתקדמות שפורקו לגורמים במהלך חמישה עשורים של שלטון איסלאמי, אובדן שהאיראנים כיום מודעים לו היטב.
עבור נור עצמה, שעובדת במגזר הפרטי מאז שסיימה את לימודיה, הכניסה לתפקיד ציבורי בולט נובעת מתחושת חובה אישית בוערת, ולא מאמביציה פוליטית.
"כשאנשים באיראן פונים אליי לעזרה, איך אוכל להפנות להם עורף?" היא שואלת, ומהדהדת את תחושת השליחות שמופיעה ברבים מהנאומים והראיונות הישנים של סבה. ההקדשה העצמית לשירות האומה היא תכונה פהלווית מובהקת.
"אני מרגישה חובה לכבד את מורשת המשפחה שלי... להילחם למען העם האיראני, למען הקידמה, המודרניזציה, העתיד והחופש שלו", היא ממשיכה. "כשאת הבת של אדם שהקדיש את חייו לאומה הזו ולמאבק למען החירות, לצעוד קדימה זו החלטה שמוכתבת אך ורק מהלב ומהמורשת".
עם זאת, היא מקפידה למקם את תפקידה בפרופורציה הנכונה מול אלה שחיים את השטח. "ההתמודדויות שלנו בגלות הן כאין וכאפס לעומת הסיכונים העצומים שאנשים בתוך איראן לוקחים על עצמם יום-יום".
"האיראנים רואים בארה"ב ובישראל בנות ברית טבעיות"
במרכז תנועת המחאה הנוכחית עומד אביה, יורש העצר רזה פהלווי. תפקידו התפתח לאורך השנים מיורש גולה למוקד לאומי אמיתי עבור האופוזיציה. פהלווי יזם תוכנית מעבר מסודרת לאיראן של אחרי הפלת המשטר, המאגדת מומחים מכל מגזרי החברה כדי לתקן את ההרס שהרפובליקה האיסלאמית זרעה בכלכלה, בסביבה ובחברה האיראנית.
"אני גאה מאוד בעובדה שמיליוני איראנים נותנים אמון באבא שלי, אבל המטרה כאן גדולה בהרבה מאיתנו כאנשים פרטיים", היא אומרת. "אבא שלי מציע את עצמו כגשר לעתיד". החזון הזה עומד במרכז תנועת האופוזיציה. במסגרת "שלב החירום" של פרויקט השגשוג האיראני, מתוכנן משאל עם ארבעה חודשים בלבד לאחר נפילת המשטר, שבו העם יקבע בעצמו את עתידו החוקתי.
"אנחנו רוצים לראות את איראן משתחררת מהכבלים של 47 השנים האחרונות. האומה האיראנית צועדת לעבר העתיד הזה בגאווה ובאחדות תחת דגלה האמיתי של איראן, האריה והשמש. אני מאמינה שאנחנו נראה את איראן קמה מאפרה. נראה כבוד כלל-ארצי אמיתי לקלפי, במציאות שבה דעות פוליטיות שונות חיות זו לצד זו בשלום".
עבור האיראנים בתפוצות, הצפייה במלחמה המתפתחת מעוררת רגשות מעורבים. פגיעות של תקיפות נגד המשטר משפיעות לעיתים גם על אזרחים שנקלעים לקו האש, ותנועת המחאה האטה את הקצב בזמן שהמדינה מנסה לעכל את ההלם. "יש ראיון שסבא שלי נתן... שבו הוא קבע שאומה שמוותרת על החירויות שלה, תשלם בהמשך מחיר הרסני כדי להחזיר אותן", מסבירה הנסיכה. המחיר הזה נגבה מהם בדיוק עכשיו.
"מלחמה היא דבר איום. המבצע הצבאי הנוכחי מעניק סוף סוף לאיראנים הזדמנות ממשית להילחם ולהחזיר לעצמם את המדינה, לעיני העולם כולו. האיראנים ידעו תמיד שהפלת המשטר הזה תדרוש מאמץ אדיר ודם רב. הם מתמודדים עם מפלצות שאין להן שום בעיה לרצוח חפים מפשע רק כדי להיאחז בכיסא".
במקביל, היא שמה דגש על האופן שבו המלחמה נתפסת בתוך איראן עצמה. "האיראנים רואים בארה"ב ובישראל בנות ברית טבעיות במאבק המשותף נגד הרפובליקה האסלאמית", קובעת נור. "מבחינתם, מדובר במבצע חילוץ של 92 מיליון בני אדם. הם מבינים לגמרי שהמשטר והמנגנונים שלו הם המטרות של התקיפות האלה, ואני רק מקווה שמזעור הנזק למדינה יישאר בעדיפות עליונה, כי בסופו של יום, העם האיראני הוא זה שיירש אותה".
בתוך איראן, במקביל להתגברות הלחץ על המשטר – ובשבוע שבו איראנים ברחבי העולם חוגגים את נורוז, ראש השנה הפרסי – תחושת הציפייה מגיעה לנקודת רתיחה. "כל איראני שדיברתי איתו מחכה לרגע שבו תגיע הקריאה לפעולה", היא מתארת, ומוסיפה שרבים "שומרים על עצמם בטוחים בבתים עד שיגיע הרגע הנכון".
המוכנות הזו חוצה דורות לחלוטין. "שמעתי מאיראנים מבוגרים שהם פשוט יושבים ומחכים לקריאה הזו... אחד מהם אמר לי, 'אני אולי לא יכול להילחם בעצמי, אבל אם אעמוד בקו הראשון, הגוף שלי יוכל לגונן על אדם צעיר, לתת לו הזדמנות לחיות אפילו שבריר שנייה נוסף, כדי שהוא יוכל לסיים את העבודה'". אלו הם בדיוק האנשים שישראל וארה"ב מנסות לעזור להם. במבט קדימה, נור רואה באיראן חופשית כוח עצום שיכול לעצב מחדש את המזרח התיכון כולו.
מערכת יחסים עתידית עם ישראל תהיה "קריטית לחלוטין", היא קובעת, גם מבחינת הידע שאיראן יכולה לצבור וגם מבחינת היקף "בקרת הנזקים" העצום שיידרש אחרי עשרות שנים של עוינות והזנחה פושעת. איראן דמוקרטית, היא טוענת, תהווה עוגן נוסף של יציבות באזור תנודתי. "מעוז דמוקרטי נוסף במזרח התיכון יביא תועלת אדירה גם לישראל וגם לעולם כולו".
בינתיים, איראן נותרת תלויה בין העבר הקודר לעתיד האפשרי, אבל השינוי היסודי בחברה כבר התרחש. בניגוד לתנועות מחאה קודמות, או למשברים קודמים שהמשטר שרד, הפעם נחצתה נקודת האל-חזור. מתוך אלפי ההודעות שהנסיכה מקבלת מתוך איראן מדי יום, המסר הזה עובר בצורה הברורה ביותר.
התרעות פיקוד העורף