אחת התלונות שחוזרות על עצמן יותר מכל היא התחושה שהמוח פשוט לא עובד כמו פעם. אנשים כותבים לי: "אני יושבת מול המחשב ולא מצליחה לחשוב", "אני קוראת שורה ושוכחת מה קראתי" ו"אני מתחילה משימה פשוטה ומתעייפת עוד לפני שהתחלתי". התופעה הזו מכונה ערפול מוחי. במצב של איום מתמשך, המערכת כולה עוברת למצב הישרדות. במקום להפנות משאבים לריכוז, לתכנון, לקבלת החלטות ולחשיבה מורכבת, המוח עסוק בסריקה מתמדת של הסביבה. הוא מקשיב, בודק, מחפש סימני סכנה. כלומר, הבעיה היא לא שאין לכם יכולת. הבעיה היא שהמערכת שלכם בעומס.
לשתף במתח
יש לא מעט אנשים שמדווחים שכל התרעה מקפיצה אותם. כל אופנוע שעובר או קומקום שמתחיל לשרוק - והם על 200. הם גם בודקים חדשות בלי סוף, עוברים מאתר לאתר, מקבוצת וואטסאפ אחת לאחרת, כאילו איפשהו בתוך כל המידע הזה מחכה גם תחושת שליטה. חשוב להבין שהמוח האנושי שונא חוסר ודאות יותר משהוא שונא הרבה פעמים את הבשורה הרעה עצמה. כשאין ודאות, המוח מנסה לפתור את זה דרך מידע. אם רק אדע עוד, אולי אירגע. אם רק אבדוק עוד עדכון, אולי אצליח להרגיש שליטה.
הבעיה היא שזה כמעט אף פעם לא עובד כך. במקום להרגיע, צריכת החדשות רק משאירה את הגוף במצב של כוננות. כל כותרת חדשה מפעילה שוב את המערכת. כל סרטון, כל שמועה, כל פרשנות, מקפיצים מחדש את האדרנלין. וככה נוצר מעגל שקשה לצאת ממנו: "אני בלחץ, אז אני בודקת חדשות", "אני בודקת חדשות, אז אני נהיית עוד יותר בלחץ", ו"אני נהיית עוד יותר בלחץ, ולכן אני שוב בודקת".
עוד דבר שחוזר עכשיו אצל הרבה מאוד אנשים הוא צורך מוגבר בקרבה. פתאום רוצים יותר לדבר, יותר לשמוע קול מוכר ופחות להיות לבד. גם אנשים שבדרך כלל רגילים להסתדר לבד, מרגישים עכשיו יותר צורך במישהו לידם. לאו דווקא כדי לקבל פתרון, אלא פשוט כדי לא להחזיק את כל המתח הזה לבד.
בזמן איום אנחנו מחפשים לא רק מידע. אנחנו מחפשים גם בני אדם. מישהו להישען עליו. מישהו שיישב לידנו. מישהו שיגיד שהכל בסדר, או לפחות יישאר איתנו גם כשהכל ממש לא בסדר. לכן אם אתם מרגישים עכשיו יותר צורך בשיחות, ביותר יחד, ביותר חיבור, זה לא אומר שנהייתם תלותיים או חלשים. זה אומר שהמערכת שלכם מחפשת עוגן.
הנהנים מהסכנה
ויש גם קבוצה נוספת, שכמעט לא מדברת על זה בקול. אלה האנשים שדווקא בזמן אזעקה מרגישים פתאום חיות, חדות, אפילו סוג של דריכות ממכרת. לא כי הם נהנים מהסכנה, אלא כי האדרנלין מציף את הגוף, ממקד את הקשב, ומשתיק לרגע רעשי רקע פנימיים. עבור מי שחיים ביומיום בתחושת קהות, שעמום או עומס מפוזר, הרגע הזה של "עכשיו קורה משהו" עשוי להיחוות כמעט כהקלה.
ויש גם כאלה שדווקא מרגישים הקלה. זו כנראה התופעה שהכי קשה לאנשים להודות בה. לא כי היא נדירה, אלא כי היא מעוררת אשמה. צריך לומר את זה בצורה ברורה: ההקלה היא לא הקלה מהמלחמה. אף אחד לא נהנה מהמצב הזה. ההקלה היא ממשהו אחר לגמרי. מהעומס שנעצר.
השנים האחרונות הפכו אצל לא מעט אנשים למרוץ בלי קו סיום. צריך להספיק, צריך להתקדם, צריך להיות זמינים, צריך לעבוד, צריך להגיב, צריך להוכיח, צריך להחזיק את הכל. ומעל כל זה מרחפת כל הזמן ההשוואה לאחרים. מי מצליח יותר, מי מרוויח יותר, מי נראה טוב יותר, מי מתקדם מהר יותר.
ואז מגיעה מלחמה. פתאום אף אחד לא מצפה מכם להיות בשיא שלכם. פתאום מותר לא להיות חדים, לא להיות פרודוקטיביים, לא להחזיק את כל החזיתות. פתאום יש לגיטימציה להיות עייפים, כבויים, מבולבלים.
יש אנשים שזו הפעם הראשונה זה הרבה מאוד זמן שהם מרגישים שמותר להם פשוט לעצור. אבל האמת היא שזה לא אומר עליכם משהו רע. זה אומר משהו על העומס שנשאתם עוד קודם. מה שנרגע הוא המרדף הפנימי. לפעמים מלחמה לא מייצרת שקט, אבל היא כן מפסיקה לרגע את המרוץ. וכשמרוץ נעצר, יש מי שמגלים עד כמה הם היו מותשים גם לפני כן.
אולי הדבר הכי מעניין בתקופה הזאת הוא לא רק מה שהמלחמה עושה לנו, אלא מה שהיא חושפת. היא חושפת עד כמה הרבה אנשים חיו גם קודם על הקצה, ועד כמה התרגלנו לעומס קבוע, לזמינות אינסופית, להשוואה בלתי פוסקת, ולתחושה שאסור לעצור. והיא גם חושפת שאצל לא מעט אנשים רק מצב קיצון נותן לגיטימציה להיות אנושיים.
התרעות פיקוד העורף