צריך להבהיר לשרים ולקצינים: זה לא חוסן - זאת עייפות וייאוש. נרמול מחוסר ברירה של אבסורד, והאשראי שלכם מוגבל לא פחות ממלאי המיירטים. מדינה שנלחמת כבר שנתיים וחצי ללא הפסקה צריכה לשמוע מקברניטיה לאן זה הולך, ולא ש"ייקח כמה שייקח". אנחנו לא חיים בעידן מלחמת העולם השנייה. מעבר לפינה קורצת אירופה השקטה והחופשית לאלפי ישראלים שיכולים להרשות לעצמם חיים נורמליים במקום אחר, והם מטפטפים מכאן בקצב מדאיג.
"מדובר ברולטה רוסית ממש", אמר השבת ראש עיריית רמת גן על האפשרות לפתוח קייטנות בחופשת פסח המתקרבת. אבל כל בר דעת מבין שהרמזור של פיקוד העורף, ככלל, הוא רולטה רוסית. תשאלו את הורי התלמידים בעוטף עזה מוכה היגון, שחזרו השבוע ללימודים היישר לתוך אזעקות שתפסו חלק מהילדים בחצר בית הספר, נמלטים בבהלה למרחבים המוגנים.
למשרד החינוך היו שש שנות מגפה ומלחמה ארוכות לייצר מערך מודרני ויעיל של למידה מרחוק, והוא נשאר צמוד לקונספציה שגויה שלפיה אפשר להעביר את בית הספר הפיזי למחשב, תוך התעלמות חובבנית וגסה מההשפעות הרגשיות והחברתיות של המעבר על ה"חוסן" המתערער של התלמידים, וכן מההשפעות הפדגוגיות על איכות ויעילות הלמידה עצמה.
המומחים והמחקרים מציעים שלל פתרונות, אך אלה דורשים השקעה, חשיבה מחדש ותכנון - דברים ששר החינוך קיש בחר שלא לעסוק בהם בשלוש וחצי שנות כהונתו. הוא היה עסוק במאבק בארגונים, במורים, במנהלים ובמרצים המבקרים את הממשלה ובהרחקתם המקרתאיסטית ממערכת החינוך. שר הבייס, בעידן הפופוליזם הפוליטי הציני, מנסה להצטייר כעת כשולט בכאוס במערכת החינוך ומשבח את ה"חוסן" של הרשויות המקומיות, אך בפועל רק ראשי הרשויות אחראים על שלום התלמידים שלהם וקובעים מי ילך לבית הספר כאשר הדבר מתאפשר.
העיקר ה"חוסן". אין שום דבר נורמלי במציאות הזאת. אורך הרוח שמפגין העורף הוא תוצאה של חוסר ברירה וייאוש, לא חוסן ולא שום מילה גבוהה ומנותקת אחרת. גם מי שחייב לצאת לעבודה - לא תמיד עם מרחב מוגן זמין, כי מי בדיוק מפקח על זה - ותוך סיכון חייו בכבישים בזמן אזעקות, עושה זאת כי הוא חייב להתפרנס. לא מתוך חוסן.
הארץ מלאה מתנדבים, כמו בכל שגרת חירום בעורף - למעשה מצב מתמשך לסירוגין כבר שנתיים וחצי שסופו לא נראה באופק. המתנדבים עוזרים לאוכלוסיות חלשות בקהילות, כמו זקנים ואנשים עם מוגבלויות, ובהחלט מחזקים חוסן - אך יכולתם מוגבלת ומספר הזקוקים לעזרה הולך וגדל.
משרדי הממשלה והרשויות המקומיות, ככלל, אינם מפעילים מערכי פינוי סדורים לאנשים המתקשים להגיע למרחבים מוגנים, אינם ממפים אותם מראש, ובזמן חירום אינם פונים אליהם. מתי אנחנו שומעים על זוג שמתקשה להגיע לממ"ד? כשהם נהרגים בביתם. על מטפלת סיעודית שנאלצת לגונן בגופה על המטופלת שלה? כשהיא בדרכה לקבורה בארצה הרחוקה.
זה לא חוסן. זה מחדל.
רק 14% מהאנשים עם מוגבלות שגרים בקהילה ללא מיגון זמין קיבלו פנייה יזומה מהרשויות.
התרעות פיקוד העורף