פגשתי הנהגה מקומית נחושה. ראשי רשויות שמנהלים את היישובים שלהם בתנאים מורכבים, תחת לחץ מתמשך, תוך קבלת החלטות יומיומיות שמשפיעות על חייהם של אלפי תושבים. פגשתי אנשי מקצוע מסורים שעובדים מסביב לשעון כדי להבטיח רציפות תפקודית, שירותים לתושב, ושגרה ככל שניתן במציאות לא שגרתית.
ובעיקר, פגשתי תושבים. תושבים חזקים, שלא מוותרים. משפחות שבוחרות להישאר, לגדל ילדים, לבנות חיים, גם כשברקע איום. יש בצפון חוסן אמיתי. לא סיסמה, לא קלישה, אלא מציאות חיה של אנשים שממשיכים קדימה למרות הכל.
בדרום נבנה עם השנים קו. לא מושלם, אבל קיים. קו שמייצר מרחק, שמגדיר גבולות, שמבהיר שיש אזור שבו המדינה אינה מאפשרת לאיום להתקרב. זה לא פתר את כל הבעיות, אבל זה שינה את המציאות. בצפון, התחושה היום אחרת. יש גבול, אבל הוא אינו מורגש דיו ואינו ברור דיו. התושבים חיים בידיעה שהאיום קרוב מדי, נוכח מדי, ושהמרחב האזרחי אינו מוגן כפי שהוא צריך להיות.
כאן נכנסת אחריות המדינה: לא לבקש עוד מהתושבים או מההנהגה המקומית. הם כבר הוכיחו שהם שם, מחויבים, חזקים. עכשיו צריך להבטיח להם תנאים שמאפשרים להם להמשיך. קו צהוב בצפון הוא לא רעיון תיאורטי, הוא תנאי בסיסי. זהו קו כזה שאומר כי יש גבול שאותו אי אפשר לחצות. זה קו פיזי, אבל גם תודעתי. הוא מייצר ודאות. הוא מחזיר לתושבים את תחושת הביטחון הבסיסית שמגיעה להם, ומאפשר לראשי רשויות לנהל, לתכנן, לפתח.
התרעות פיקוד העורף