הליטאני איננו קו הגנה. הוא קו אליבי. הרעיון שאפשר לדחוק את חיזבאללה עד הליטאני ולהכריז על הישג איננו תפיסת ביטחון אלא אשליה קרטוגרפית: קו על מפה במקום הכרעה במציאות. הבעיה איננה יושבת על הנהר. היא בנויה כרשת של פיקוד, מימון, ייצור, מעבר ושיקום. היא נעה, נטמעת וחוזרת. הליטאני לא עוצר אותה. הוא מאפשר התעלמות.
כל תוצאה שמשאירה את חיזבאללה חמוש איננה יציבות. היא ספירה לאחור. ישראל כבר הייתה שם. שמונה עשרה שנות שליטה בדרום לא הולידו ביטחון אלא את התנאים שבהם חיזבאללה צמח, התמסד והתרחב. לא חיסלנו את האיום. יצרנו אותו מחדש.
חזרה והתבססות במרחב שבין הגבול לליטאני איננה תעוזה. היא רגרסיה. ישראל לא צריכה בצפון עוד יהודה ושומרון: עוד שטח עוין להחזיק, אוכלוסייה לנהל, צירים לאבטח, חיכוך יומיומי וצבא שנשחק בהחזקת מרחב במקום בהכרעה. בדרום זה כבר נוסה. זה לא פירק את חיזבאללה. זה בנה אותו. ברגע שישראל חוזרת להיות נוכחות קבועה על אדמת לבנון, חיזבאללה חדל להיראות כמיליציה איראנית שהלבנונים מאסו בה וחוזר להציג את עצמו כהתנגדות לכוח זר יושב קבע. ארגון שנחלש מבית מקבל מחדש לגיטימציה, זמן, חיכוך, מרחב גיוס וסיבת קיום. מי שמציע לישראל לשלוט שוב בין הגבול לליטאני לא מציע הכרעה אלא הנשמה לאויב. זה לא פתרון. זה בוץ. מדינה רצינית לא מאמצת שטח שמעמיס עליה אחריות ומעניק לאויבה הצדקה. היא שוללת יכולת, מפרקת תשתית ושומרת לעצמה חופש פעולה.
ב-1983 ישראל ולבנון חתמו על הסכם שלום שאושר גם בירושלים וגם בביירות. הוא לא נפל כי היה שגוי, אלא מפני שסוריה ומערך המיליציות שלה שללו מן המדינה הלבנונית את היכולת לממש את מה שכבר החליטה. זה הכלל: כל עוד מיליציה המשרתת כוחות זרים חזקה מן המדינה, שום גבול לא בטוח, שום הסדר לא תקף, ושום ריבונות לא אמיתית.
ומכאן תפקידה של צרפת נגזר. היא איננה נדרשת לפרשנות. מי שסייעה לעצב את המסגרת הלבנונית, שלחה חיילים, הזרימה מיליארדים ודיברה שנים בשם הריבונות, אינה יכולה להסתפק בעוד הודעה מארמון האליזה. אם לפריז יש תפקיד בלבנון, הוא צריך להיראות בשטח: צבא לבנון נפרס, ההפרות נמדדות, והמחיר נגבה.
ישראל לא צריכה קו. היא צריכה הכרעה. לא עד הליטאני, אלא עד שאין יכולת. לא רצועת ביטחון, אלא אפס בניין כוח. לא שליטה בלבנון, אלא ריבונות לבנונית ללא חיזבאללה.
התרעות פיקוד העורף