המלחמה באיראן ובחיזבאללה נכנסת לשבוע הרביעי, וכבר כעת ניתן להעריך שלא מדובר בעוד סבב קצר בסגנון “זבנג וגמרנו”, כפי שהורגלנו בעבר. זו מלחמה מסוג אחר: היא החלה על בסיס תכנון חסר, בהערכת חסר של היריב ושל דרכי פעולתו, וכעת היא מחייבת את המתכננים הצבאיים בוושינגטון ובירושלים לעשות את מה שאולי היה צריך להיעשות מלכתחילה - להגדיר מחדש את מטרות המלחמה אל מול היכולת לממש אותן. שהרי כבר למדנו לא פעם שקיים פער מובנה בין הרצוי למצוי.
בטרם נעמיק בשאלת הגדרת המטרות ובדרכים האפשריות לסיום המלחמה, חשוב לומר במפורש: המלחמה הנוכחית היא מהחשובות והצודקות שהיו בעשרות השנים האחרונות. איראן הוכיחה, באמצעות העשרה לרמה של 60%, כי ככל הנראה לא הסתפקה באיום של מרוץ לפצצה, אלא התכוונה בפועל להתחמש בה. המציאות הנוכחית באיראן, שבה ההנהגה הפכה לבובה בידי משמרות המהפכה הקיצוניים, הדוחפים למלחמת חורמה ללא מגבלות וללא כיבוד חוקי מלחמה, משקפת את גודל האיום אילו משטר כזה היה משיג את “הפצצה” ומאיים באמצעותה על ביטחון העולם.
אבל גם מלחמות "אין ברירה" ראוי היה שיתוכננו בהתאם למטרות ברורות וברות־השגה, תוך הבנת הסיכונים והתרחישים האפשריים לאורך הדרך. כך, למשל, ההבנה שהאיראנים יסגרו את מיצרי הורמוז - ושביכולתם לעשות זאת גם אם כל הצי שלהם יושמד - לא הייתה צריכה להפתיע איש בפנטגון. לאור העובדה שאיראן מחזיקה ביכולות טילי חוף־ים מהמתקדמות והמסוכנות בעולם, המוצבות במרחב גאוגרפי המקשה מאוד על ניטרול מלא מהאוויר בלבד, היה ברור כי ייתכן צורך במהלך קרקעי שישתלט על השטחים השולטים על המפרץ וישלול מאיראן את המנוף המרכזי שלה על כלכלת העולם. העובדה שרק כעת מרוכז כוח קרקעי לביצוע המשימה הזו משקפת עד כמה המלחמה מסתבכת ועד כמה הביצוע רחוק מהתכנון המקורי.
מיותר לציין שגם הפצצת מתקני הגז והנפט של שכנותיה הערביות של איראן אינה צעד “קיצוני” בעיני טהראן, אלא חלק מתרחיש סביר שהיה צריך להילקח בחשבון כבר בשלב התכנון. כך גם הצורך להצטייד בכמות מספקת של מיירטים למלחמה ארוכת טווח, ובוודאי לאפשרות שהאזור ייגרר למלחמת התשה. כל זאת עולה בקנה אחד עם כלל המחקרים שניתחו את יעדי־העל האסטרטגיים של איראן, וקבעו כי היא נערכה לאורך השנים ללוחמה א־סימטרית שאינה נועדה להביס את היריב, אלא למנוע ממנו לנצח - להפוך כל עימות לממושך, יקר ובלתי צפוי, ובכך להבטיח את שרידות המשטר ואת חופש הפעולה האסטרטגי שלה.
ניכר כי ממשל טראמפ, בעידודו של נתניהו - שכישורי ההשפעה האישיים שלו על הנשיא התגלו כמרשימים במיוחד - הצטרף למערכה הזו מתוך כוונה מוצהרת לטפל באתגר הגרעין, אף שזה היה ניתן, ככל הנראה, לפתרון בכלים מדיניים. בפועל, נראה כי טראמפ פינטז על החלפת המשטר ואף על השתלטות על מאגרי האנרגיה של איראן, באופן שהיה מאפשר לו להגיע ל“גביע הקדוש”: שליטה במחירי הנפט ובעיקר בזרימת האנרגיה לסין.
המרחק בין המטרות המוצהרות לבין המטרות הסמויות - אלו שמשקפות את הפנטזיות - הוא לא פעם הסיבה האמיתית לפתיחתה של מערכה צבאית כושלת. האמריקאים, למודי ניסיון מווייטנאם, אפגניסטן ועיראק, היו צריכים להפנים שאם המטרה האמיתית היא החלפת המשטר, הרי שעליהם לכוון את האש ואת המשאבים להשגת היעד הזה, ולא להתפזר על מטרות נוספות במקביל שמונעות את מימושו.
לפיכך, כאשר צוללים לעומקם של הדברים, ניתן לראות כי בפני ארצות הברית וישראל מסתמנים כמה תרחישים אפשריים להתפתחות המלחמה - ומכאן גם דרכים שונות להערכת סיומה:
כוחות המארינס יבצעו השתלטות ממוקדת על האי חארג’ ועל שטחים שולטים בצד האיראני של נתיבי השיט. המשטר הנוכחי, שנעדר לגיטימציה מנהיגותית, יאבד בכך את המנוף המרכזי שלו במלחמה - הכלי העיקרי להפעלת לחץ כלכלי על המערב - ויחפש הסכם הפסקת אש שיאפשר לו לשרוד. בתמורה, האמריקאים יקבלו מנגנון שיסדיר את הוצאת החומר המועשר אל מחוץ לאיראן. המשטר מצדו יישאר בשליטה על מוקדי הכוח, אך בהיותו מוחלש יהיה חשוף יותר להתקוממות עממית.
ארצות הברית תפעיל כוח קרקעי ואווירי משמעותי כדי לאפשר את המשך פעילותם של נתיבי השיט במפרץ. מלחמת הגרילה הקרקעית תחריף, והביקורת הציבורית על ממשל טראמפ תגיע לשיאים ככל שיתגברו הדיווחים על נפגעים אמריקאים ועלות המלחמה שתורגש בכיסו של כל אזרח. במקביל, ההנהגה האיראנית תתייצב, תחמיר את הלחץ על הציבור ותדכא באגרסיביות כל ניסיון להתקוממות. מערך הטילים והרקטות ימשיך לאתגר את בעלות הברית הערביות של ארה״ב ואת ישראל - בטפטוף קבוע שיפגע בכלכלתן וביכולתן לנהל שגרת חיים בצל המלחמה.
האיראנים יצליחו לשרוד לאורך זמן את המתקפות, והלחץ הציבורי והבינלאומי על ממשל טראמפ יגבר ככל שמספר הנפגעים האמריקאים יעלה ועלויות המלחמה ימשיכו לטפס. במקביל, יגיעו האמריקאים למיצוי המטרות האיכותיות שניתן לתקוף מהאוויר, והאופרציה הצבאית תעמוד במבחן של ממש. למרות הפעלת כוח נוסף, המצב הבסיסי לא ישתנה: המשטר האיראני נערך מראש למלחמת התשה מסוג זה, והוא ימשיך להחזיק ביכולת לשחוק את ארה״ב ואת בעלות בריתה.
בשלב זה, טראמפ עלול להידרש להחלטה על נסיגה - ללא השגת המטרות הגדולות שלשמן יצא למערכה - מתוך רצון לאפשר חזרה לזרימת נפט סדירה ולהפחית את הלחץ הציבורי. נסיגה כזו תותיר את בעלות הברית האזוריות, ובמיוחד את ישראל, חשופות לעוצמתה המשתקמת של איראן. גרוע מכך: איראן תישאר עם יכולת לפרוץ לפצצה גרעינית בתוך חודשים ספורים. תרחיש זה, אם יתממש, הוא המסוכן והחמור מכולם.
בהינתן שאיש בארצות הברית - ובוודאי לא בקרב בעלות בריתה באזור - אינו מעוניין בהתממשות תרחיש ג’, הרי שעל וושינגטון להתמקד בפעולות שיובילו לסיום מהיר של המלחמה תוך השגת הסדר מדיני. כעת מתחדדת ההבנה שהדרך להסדר כזה מחייבת, ככל הנראה, מהלך קרקעי משמעותי שישלול מאיראן את הישגה בחסימת מיצרי הורמוז, ובמקביל יפגע באופן מהותי בכוחות הרדיקליים בהובלת משמרות המהפכה, שהשתלטו דה־פקטו על הנהגת המדינה.
שתי המטרות הללו מחייבות התאמות אופרטיביות בניהול המלחמה, ולכן יידרש לכך זמן רב יותר מכפי שהוערך בתחילה. עם זאת, אם אכן יצליחו ארצות הברית וישראל לקעקע את יכולת ההנהגה הקיצונית בטהראן לגרור את האזור למלחמת התשה, הסיכוי לסיים את המערכה בזמן סביר יגדל משמעותית. החלשת כוחם של משמרות המהפכה - המסתמנים כבעלי ההשפעה המרכזית על קבלת ההחלטות ועל אופן ניהול המערכה - עשויה בעקיפין ליצור תנאים לשינוי משטר בידי הציבור האיראני. עם זאת, ראוי שהאמריקאים לא יבנו על כך: החלפת המשטר, בין אם במהלך המלחמה ובין אם לאחריה, היא יותר פנטזיה (nice to have) מאשר יעד מדיני שניתן להשיג באמצעים צבאיים מוגבלים.
התרעות פיקוד העורף