אם ביליתם מספיק זמן במקלט ודאי עליתם על האבסורד: דווקא המקום המתהדר בשם "מקלט", דווקא בו אין קליטה – סלולרית, כמובן. מצד אחד, זה נורא. איך בדיוק נעביר את הדקות הארוכות שנגזר עלינו לשהות במקלט ללא קליטה. מצד שני, לתחושתי, מקלט עם קליטה הוא יצור כלאיים מעורר חשד. דווקא חוסר הקליטה מעניק לי תחושת ביטחון מגוננת של מקלט אמיתי.
כך או כך, המקלט במתחם התל-אביבי האהוב עליי נטול קליטה, כך שאת הזמן שאני שוהה בו אני מעביר לרוב בשעשועון "זהה את הנקלט". חוקי הפורמט פשוטים: נסה לזהות, בדקות הספורות העומדות לרשותך, מהיכן הגיעו כמה שיותר מהנאספים. אצלנו, החבר׳ה בטלית ובתפילין שלצידי הם כמובן חברי קהילתי שהגיעו מבית הכנסת שלנו.
היושבים במקומות קבועים הם השכנים, דיירי המתחם, מלווים בשלל חיות המחמד שלהם. העומדים עם כוסות היין בידיהם הם פליטי המסעדה הסמוכה. ולצידם, בסינרים ובנעלי קרוקס, הטבחים והמלצרים. הגברים עם הקסדות לראשיהם הם רוכבי אופניים מזדמנים מהטיילת הקרובה.
מדובר באוסף אנשים כה מזדמן ואקראי, שבימים כתיקונם קשה להעלות על הדעת תרחיש כלשהו שיצליח לזמן את כולם תחת קורת גג אחת. והנה, כולנו מצטופפים כאן יחד, במקלט הטחוב, פשוט כי כולנו חלק מהדבר הנפלא הזה, שנקרא עם ישראל.
אותו עם שבליל חג הפסח הקרב ובא ימלאו 3,338 שנה לליל הולדתו. גם אז, באותו לילה גורלי, ליל יציאת מצרים, נאלצנו להסתגר יחד בבתים כדי להינצל מהסכנה. אז, ההרכב האנושי שלנו היה מן הסתם הפכפך, צבעוני ומגוון עוד יותר מכפי שהוא כיום. ודווקא אז, באותו לילה, נולדנו כעם, עת בחר בנו ה׳ כשפסח על בתינו והצילנו ממכת בכורות.
זו בדיוק הסיבה לכך שאת ליל הסדר אנו פותחים בהכרזה "כל דכפין ייתי ויפסח", ומזמינים כל מי שנזקק לבוא לסעוד על שולחננו בסעודת החג. דווקא היכולת להזמין כל אחד, גם את השונה, ההפוך והמנוגד לנו לחלוטין, היא הדרך הטובה ביותר לחוש ולבטא את עובדת היותנו עם, המעניקה לנו מכנה משותף נצחי הגדול בהרבה מסך חלקיו.
אם גם אתם לא מסתפקים בהכרזת "כל דכפין", ורוצים באמת לחוש את תחושת השייכות הנפלאה בלהיות חלק מהעם, אתם יכולים להצטופף במקלט בתל אביב, או לחלופין להצטרף למיזם "תן-אביב" של חב"ד, לתרום סל מזון למשפחה נזקקת, ולהרגיש שפתאום קם אדם בליל הסדר ומרגיש שהוא עם, ומתחיל ללכת – לשנה הבאה לירושלים הבנויה!
התרעות פיקוד העורף