מבחינת ישראל, הקו המפריד בין הצלחה לכישלון הוא בראש וראשונה השאלה מה יקרה עם 460 ק"ג האורניום המועשר ל־60%. היום כבר אין למשטר האיראני התלבטות והוא נחרץ לרוץ לפצצה כתעודת הביטוח היחידה לשרידותו. מבחינת ארצות הברית, אבל בעקיפין גם מבחינת ישראל, עניין מפתח הוא חופש השיט במצרי הורמוז. הפלת המשטר האיראני תעזור, כמובן, אבל היא איננה הכרחית.
סגירה אחת בהיסטוריה
מצר (או מצרי) הורמוז הוא המעבר הצר שבין האוקיינוס ההודי, הים הערבי ומפרץ עומאן, ובין המפרץ הפרסי. אורכו 167 ק"מ, רוחבו נע בין 34 ל־97 ק"מ. יש בו כמה איים, כולל האי הורמוז, כנראה על שם האל הזורואסטרי אהורה מזדא. יש בו גם כמה איים אסטרטגיים, ביניהם טנב הגדול, טנב הקטן, ואבו מוסא שאיראן גזלה מנסיכות שרג'ה ב־1971, והיום הם בסיסים צבאיים של משמרות המהפכה. העומק המרבי של המצר הוא כ־200 מטרים. זהו נתיב מים שבו יכולות המכליות הענקיות לשוט, אך הוא קל מאוד לשליטה צבאית מהחוף האיראני ומהאיים הקטנים שאיראן שולטת בהם. עד לתחילת המלחמה הנוכחית, כ־20% מכמות הגז הטבעי הנוזלי (LNG) בעולם, וגם 25% מכלל הנפט העולמי המשונע באוניות מכל עברו במצרי הורמוז.
למצרים הללו היסטוריה עשירה. במאות 13־15 הייתה ממלכת הורמוז אחד המרכזים המסחריים החשובים באסיה. היא ריכזה סחר בתבלינים, בטקסטיל, בפנינים ובמתכות יקרות בין הודו, סין, מזרח אפריקה והמפרץ הפרסי, וממנו לעולם המוסלמי, בעיקר איראן והאימפריה העות'מאנית, ואפילו עד צפון אפריקה. בשנת 1507 כבשו הפורטוגלים, שהיו מעצמה ימית, את ממלכת הורמוז והשתלטו על המצרים. הם הפיקו הכנסה אדירה ממיסוי הסחר שעובר בהם. היום איראן מכריזה שגם היא תתחיל לגבות מס מעבר: שני מיליון דולר לספינה. הפורטוגלים הקימו מבצרים רבים על האי הורמוז ועל החופים.
בשנים 1622־1625, ברית צבאית של השושלת הספאווית הפרסית (שהפכה את איראן לשיעית) תחת עבאס שאה הראשון ו"חברת הודו המזרחית" הבריטית גירשה בסיוע הולנדי את הפורטוגלים מרוב האזור. מסוף המאה ה־18 ועד 1971 הייתה בריטניה המעצמה השלטת באזור, ולצד ארצות הברית הייתה לה השפעה מכרעת על איראן.
חשיבותם של המצרים נעשתה גלובלית בהדרגה החל משנת 1908, אז התגלה שדה הנפט הענקי מסג'ד סוליימאן באיראן, מה שהביא ליצירת "חברת הנפט האנגלו־פרסית" בשליטה בריטית. ייצוא הנפט נעשה דרך מצרי הורמוז. במרץ 1938 התגלה שדה הנפט העצום בדמאן שבערב הסעודית. גילוי זה, ואחריו גילויים של שדות נפט וגז עשירים בבחריין, בכוויית, בקטאר, בעומאן ובאיחוד האמירויות, הפכו את מצרי הורמוז לצוואר הבקבוק שדרכו זורמת כמות אדירה של אנרגיה לרחבי תבל.
עד המלחמה הנוכחית נסגרו המצרים רק פעם אחת, ב־1951, כשבריטניה רצתה לחסום למשטרו של ראש ממשלת איראן, מוסאדק, את שיווק הנפט מפני שהוא הלאים את "חברת הנפט האנגלו־פרסית". המצור הוסר במהרה. ב־1977־1978 תקפה איראן של חומייני במפרץ מכליות כווייתיות שסייעו לעיראק של סדאם חוסיין במלחמת עיראק־איראן, אך לא חסמה את המצרים.
ב־16 במרץ דיווחה רויטרס כי "כמה מדינות ערביות לאורך המפרץ הפרסי לוחצות על ארצות הברית שלא להפסיק את המערכה נגד איראן בטרם עת, לפני שהיא מחלישה את היכולות הצבאיות האיראניות באופן דרמטי". אף שהמדינות האלה לא ביקשו מארצות הברית לפתוח במלחמה, במצב שנוצר כעת, דיווחה הסוכנות, "הן חוששות שסיום המערכה לפני הזמן הנכון יותיר לאיראן יכולת לאיים על נתיבי השיט, על הפקת נפט, ועל מרכזי המסחר שמקיימים את כלכלתן".
לכוחות האמריקאיים יש משימות רבות באיראן, אך מצרי הורמוז הם המשימה העיקרית. עליית מחירי הנפט מביאה לאינפלציה עולמית. סכנה מאיימת על ייצוא מקטאר של הליום, הדרוש לתעשיית השבבים. גם דשנים כימיים תלויים בתעשיית הגז הטבעי במפרץ. לכן הממשל האמריקאי נמצא תחת לחץ כבד להכריז על ניצחון ולחזור הביתה. כפי הנראה, הוא לא העריך נכון את הקיצוניות ואת יכולת העמידה של משמרות המהפכה ולא תכנן אסטרטגיה לשמירה על חופש השיט – משימה קשה ביותר.
הלחץ על טראמפ
כששורות אלה נכתבות, איראן כבר מכתיבה מי יעבור במצרים ומי יותקף: אוניות שפניהן לסין, ליפן ולהודו עוברות במצרים, אבל משלמות שני מיליון דולר כל אחת כדמי מעבר. זהו שוד דרכים קלאסי, אבל בהורמוז הוא מתבצע לראשונה בהיסטוריה. כל שאר האוניות נצורות בנמלי המפרץ.
ארצות הברית וישראל מוגבלות ביכולתן לתקוף את תעשיית הנפט של איראן. ראשית, טהרן איימה שאם כך יקרה, היא תהרוס את ייצור הנפט והגז של מדינות המפרץ. עד כה היא מימשה את איומיה. שנית, אין לנו רצון להרוס את ייצור הנפט האיראני, כי אם המשטר ייפול, חשוב שלמשטר החדש יהיה בסיס כלכלי יציב.
גישה זו נכונה, אבל יש לה מחיר: היא מעניקה לאיראנים "רישיון" לפגוע בתעשיית הנפט ובאזרחים של ישראל והמפרציות, בעוד שאיראן חסינה. הדבר מחזק את שרידות המשטר. יותר מכך: המשטר אומנם דואג בראש ובראשונה לנאמניו, אבל כרגע גם משתמש ברזרבות הכספיות שלו בחו"ל כדי להיטיב עם העם ובכך למנוע התקוממות. אין עכשיו שום ניסיון להקפיא את נכסי איראן בבנקים העולמיים.
אומנם, גם משמרות המהפכה מודאגים, שהרי הם אינם יודעים מה יקרה קודם: התקוממות עממית והתמוטטות המשטר, או התקפלות של הנשיא טראמפ. כרגע נראה שטראמפ, הכפוף למערכת דמוקרטית, נמצא בלחץ גדול יותר.
אם ממשל טראמפ יחליט להמשיך ולהסלים למשל, כפי שהצהיר בשבת האחרונה, על ידי פגיעה בייצור החשמל באיראן או בכיבוש החוף או האי ח'ארג, יש סיכוי מסוים שטהרן תסכים להסדר אפשרי. אם טראמפ יכריז על ניצחון ויצא מהאזור, כפי שרמז ביום שישי האחרון, המשטר האיראני יישאר על כנו ויכולותיו בטילים ובכטב"מים עדיין יהיו משמעותיות. מצרי הורמוז ייפתחו אז רק על פי תנאיה של איראן. ארצות הברית, כיצואנית נפט, תוכל להמשיך בענייניה כמעט כרגיל, אך מדינות המפרץ הערביות, מדינות אירופה ומזרח אסיה וישראל יעמדו בפני מצב חדש.
בתרחיש זה, ארצות הברית תישאר בבחריין בכל מחיר (מקטאר היא עשויה להתפנות), אך איראן תשלוט על ייצוא הנפט והגז מהמפרץ ועל ייבוא מזון לאזור. איראן תדרוש מכל אונייה דמי מעבר במצרים ומדינות המפרץ יוכרחו גם לשלם לאיראן אחוזים ניכרים מהכנסותיהן הלאומיות כ"פרוטקשן", וזאת לזמן בלתי מוגבל. יותר מכך, איראן תכתיב מה וכמה מותר למפרציות לייצא. בכך היא תשלוט במחירי הנפט והגז בעולם. זו תהיה "רק" תבוסה תודעתית קשה לארצות הברית, אך אין לזלזל בכך בזמן שסין מתבוננת ומתכוננת לכיבוש טייוואן. לכל מי שתלוי בייצוא או בייבוא אנרגיה מהמפרץ, זו תהיה מכה אסטרטגית מיידית וקשה. המשטר האיראני יתאושש כלכלית במהירות ויחדש את תוכניות הגרעין והטילים ואת הסיוע המסיבי לארגוני הטרור. ניצחון איראני כזה בנקודות יעניק גם תנופה אדירה לאסלאם הרדיקלי בעולם.
ההימור של ישראל ב־28 בפברואר בנה, ובצדק, על היכולת הטקטית המופלאה של חיל האוויר והמודיעין, ואכן הושגו הישגים: הנכסים הצבאיים של איראן נפגעו קשה. בטווח הקצר, שליטה איראנית במצרים לא נוגעת לנו ישירות שכן אנו יצואני גז וקונים נפט מאזרבייג'אן. אלא שמבחינה אסטרטגית, בטווח הארוך יותר, תוצאה כזו של המלחמה תציב את ישראל מול איראן לא פחות (ואולי אף יותר) קיצונית, יוקרתית ובטוחה בעצמה, וגם עשירה הרבה יותר.
התרעות פיקוד העורף