המלחמה המתנהלת כעת בין ישראל וארה"ב לאיראן אינה עוד סבב לחימה בזירה רחוקה, אלא רגע אסטרטגי היסטורי שעשוי לעצב מחדש את המזרח התיכון. בניגוד לעבר, ישראל אינה פועלת לבדה, אלא היא חלק מציר ברור עם וושינגטון. זאת כאשר ארה"ב מעניקה לה גיבוי צבאי ומדיני חסר תקדים, ומציבה אותה כשותפה המרכזית בהתמודדות מול איראן.
אלא שכאן טמון השינוי: אם יתברר כי ישראל, בגיבוי אמריקאי מלא, מצליחה להחליש משמעותית את איראן ואולי אף לערער את יציבות המשטר - התמונה האזורית עשויה להתהפך. עבור מדינות המפרץ זו תהיה הוכחה חיה לכך שישראל אינה רק שותפה אפשרית, אלא גם נכס אסטרטגי. במצב כזה, ההיסוס עלול להתחלף בהכרעה. מבחינה זו, עדיף להיות חלק מן המחנה המנצח ולא להישאר מחוץ למשחק.
במובן זה ניתן כבר לזהות היפוך מגמה. לאחר מתקפת 7 באוקטובר, ההרתעה הישראלית נסדקה. אולם המערכה הנוכחית מייצרת תהליך הפוך: שיקום ואולי אף העצמה של מעמדה האזורי של ישראל. לא עוד מדינה שמגיבה לאיומים, אלא כזו שמובילה את ההתמודדות מולם.
כאן נכנס לתמונה המשתנה הקריטי: אם איראן תיחלש באופן משמעותי, חמאס יאבד את עמוד השדרה האסטרטגי שלו. ארגון שבנה את כוחו על תמיכה חיצונית יתקשה לשמר את מעמדו ללא אותה מעטפת. במצב כזה, גם המשוואה בעזה תשתנה. האפשרות להסדר ארוך טווח תהפוך ריאלית יותר בתנאי ברור: שחמאס אינו חלק מהעתיד.
זאת כאשר במקביל ממשיכים להתקיים איומים גם מהציר הסוני הרדיקלי. דווקא ברגעים של הצלחה נדרשת מישראל דריכות כפולה. היא אינה יכולה לאפשר יהירות, שאננות והירדמות בשמירה. במזרח התיכון, גם ניצחונות מחייבים עין פקוחה.
התרעות פיקוד העורף