פערי המיגון החמורים מחייבים הקמת מנגנון תקצוב לאומי לבנייה | ענבר בזק

המציאות הביטחונית והמדינית החדשה מיקמה את העורף הישראלי בלב שדה הקרב, אך המדינה מנהלת את משבר פערי המיגון באוזלת יד מערכתית המאפיינת אותה. פערי המיגון החמורים נגזרים מהחלטה ממשלתית מודעת של הפרטת ההגנה על חיי אזרחים והכפפתה המוחלטת לכוחות השוק.

המודל שעליו נשענת הממשלה מטיל אחריות לבניית מרחבים מוגנים על יזמי נדל"ן דרך תוכניות התחדשות עירונית. ההיגיון הכלכלי המפעיל את התוכניות האלה מבוסס על שורת הרווח היזמי, ולכן, רק במקומות שבהם קיימת כדאיות כלכלית נבנים ממ"דים. התוצאה ברורה. ערי המרכז, שבהן ערך הקרקע גבוה והעבודה משתלמת ליזמים, זכו למיגון נרחב. ערי הפריפריה, יישובי קווי העימות והשכונות הוותיקות נותרו חשופים. הציפייה שהשוק החופשי יספק פתרונות הגנה אזרחית קורסת מול המציאות.

תקציב המדינה הוא המסמך המשקף בצורה המדויקת ביותר את סדרי העדיפויות הלאומיים, והתבוננות בתקציבי השנים האחרונות חושפת עיוות עמוק בהקצאת המשאבים. הממשלה הפנתה מיליארדי שקלים לתקציבים קואליציוניים ולתמיכה פוליטית במגזרים סקטוריאליים, ונמנעה מתקצוב ישיר של מיגון הפריפריה. למרות החלטת ממשלה משנת 2018, שקבעה שהמדינה תפעל למיגון מבני ציבור בגבול הצפון ותקצה משאבים לסבסוד מיגון פרטי לתושבי קו העימות, הכסף הוסת למטרות אחרות, ורק 15% מתוכנית מגן הצפון יושמו. על סדרי העדיפויות הלקויים נוספים רגולציה סבוכה ומאבקי סמכויות בין משרדי הממשלה לפיקוד העורף שמשתקים כל יוזמה ציבורית אמיתית לשינוי המצב.

הפערים מחייבים שינוי יסודי במבנה קבלת ההחלטות והקמת מנגנון תקצוב לאומי מנותק־שוק ("קרן מיגון לאומית") לבנייה אקטיבית של מרחבים מוגנים. מנגנון זה יתוקצב משלושה מקורות עיקריים: הסטה של כספים קואליציוניים למטרות מיגון; העברת אחוז מוגדר מהכנסות רשות מקרקעי ישראל משיווק קרקעות באזורי הביקוש אל המיזם; החלת היטל מיגון אחיד על עסקאות נדל”ן מסחריות בהיקפים גדולים.

המדינה, באמצעות חברה ממשלתית או זרוע ביצוע ייעודית, תוציא מכרזי ביצוע קבלניים להקמת תשתיות מיגון וממ"דים, בדיוק כפי שהיא מתכננת ומממנת מחלפים, מתקני התפלה ותחנות כוח. המיפוי והתעדוף ייקבעו על פי קריטריונים ביטחוניים של פיקוד העורף, ללא קשר לערך הקרקע או למעמד סוציו־אקונומי.

המשאבים, התקציבים והיכולות ההנדסיות קיימים במלואם במערכת הישראלית, וההחלטה להימנע מתקצוב ישיר של הפרויקט היא החלטה פוליטית של חלוקת משאבים שגויה. אימוץ מודל התקצוב הלאומי יבטיח את ניתוק הזכות לביטחון מכשלי השוק.