יש לי שאלה: למה אנחנו עדיין טורחים להשתמש במונח "שגרת חירום"? די, קראו לילדה בשמה, זו שגרה.
הרי אם יש לי ילדה בת 5 שנולדה לתוך הקורונה, ובשביל לנשק אותה בפעם הראשונה נדרשתי להסיר את המסיכה ולהשיב אותה במהירות, ואם ב־6:30 בבוקר של 7 באוקטובר שלפתי אותה מהמיטה, הושבתי אותה על רצפה של ממ"ד שלא הספקתי לארגן, ועד שיצאנו משם נכנסנו שוב בחרבות ברזל, ואז יצאנו לרגע כדי לעשות קניות, הספקנו גם לעבור דירה, ושוב אזעקה, הפעם יש מקלט.
אני מנסה לחשוב ברצינות כמה ימי גן רציפים היא עברה בשנים האלו. פעם יכולנו להריח את ריחה המתוק של הגננת, לבוא בין זרועותיה לחיבוק של בוקר, לשיר שירי הלל לשמש שזרחה, לציפור שצייצה ולחברים המקיפים אותנו. היום פניה של הגננת ניבטים להם בתוך ריבוע קטן בשיחת זום רועשת, שגם נתקעת כל רגע.
לפני כמה ימים קראתי פוסט של אישה אחת, שאיחלה יום הולדת שמח לבנה בן ה־17. בפוסט ההוא היו בערך 500 מילים, 20 מהן הוקדשו לברכת יום ההולדת שלו, לכמה שהיא זכתה בו ולזה שלא הייתה עושה שום דבר אחרת ומביאה אותו לעולם שוב ושוב כדי לדעת אהבה מה היא. שאר המילים דיברו בגנותה של המדינה, על כמה מחורבן פה, שאם ידעה את זה מראש ולא נכנעת לציונות הנוקבת של הוריה בני הקיבוץ, ולדגלים והזיקוקים בימי העצמאות, הייתה פונה לדרך שונה בתכלית, מטיילת בעולם ולא מביאה ילדים, ואם קרה והתגנב ילד אל רחמה, לא במדינה הזו הייתה יולדת אותו.
כשקראתי את זה, עלו בי דמעות, זה היה אחרי יום מפרך, שבו גם אירחתי את חבריה של בתי כדי ליצור ליום הזה משמעות, הכנתי להם בולונז ובנינו תיבה ומשה בתוכה, גם ניסיתי ללמד אותה לכתוב נכון את הספרה 8 וניסיתי להחריש זעם כשראיתי שבכוונה היא לא מצליחה, וגם שלחתי אותה לכמה דקות לחדר כשהבנתי שזה לא עליה, אלא הצטברות של לבד, עייפות, דוחק ואימה. הזדהיתי עם האמא ההיא, באזעקה, שבאה כמה דקות אחרי קריאת הפוסט, אפילו העזתי ואמרתי ל־20 יושבי המקלט שלנו "זה לא מגיע להם, מי שיש בו קצת שכל, שיעשה רילוקיישן". חלק הנהנו בהסכמה, המבוגרים שתקו.
זו לא שגרת חירום, זו שגרה.
לאחרונה, בשעת האזעקות, אני כבר פחות דרוכה ומגוננת על גפן גם כשאנחנו מוגנות במקלט. שחררתי, ועכשיו אני עוסקת בהתבוננות במרחב. כל אחת מהמשפחות כבר אימצה לעצמה את הפינה שלה. משפחה אחת הביאה מזרנים ואהיל, משפחה אחרת טרמפולינה ומגלשות לכל הילדים, ישנה המשפחה עם שקיות החטיפים, השימורים והמים וישנם האלמנים והאלמנות: הם מפוזרים בחלל, מחייכים לילדים הקטנים המתרוצצים ולא ממהרים לרוץ ולתפוס את המעלית כשמתקבלת הודעת השחרור. גם בין הילדים כבר נוצרו חברויות, כל אחד הולך לבדוק אם חבר שלו כבר ירד, הם משווים צעצועים ומחליפים ביניהם, "אני נותן לך את הלגו שלי, ואתה נותן לי הפאזל הזה עד יום שבת", והקטנים יותר צובעים ציורים, מלטפים את הכלבים וסופרים את הבומים.
זו לא שגרת חירום, זו שגרה.
אדם, בכל מצב שהוא, גם כשהשמיים זרועי טילים וארצו ידעה ימים טובים יותר, ינסה לדבוק בהרגליו ובחייו. לכו שנים אחורה, למלחמת העולם השנייה, למתקפת הבליץ של הגרמנים בלונדון. אנשים חיו ונדחקו בתוך תחנות רכבת גדולות, ובכל זאת, אם תקראו עדויות, תשמעו על האקורדיוניסט שהעיר את הילדים כל בוקר, על האיש השמן עם השלפוחית הרגיזה שכדי להגיע לשירותים שהיו מחוץ למבנה, נאלץ לדרוך על אנשים בכל לילה, על משחק ה"טלפון שבור" - מילה שהעבירו בין מאה אנשים, וכשהאחרון הצליח להגיד את המילה הנכונה מחאו לו כפיים סוערות - וגם על המריבות, הבגידות וההתאהבויות שהיו שם.
ואם נטוס הרבה מזרחה, אז נגיע לווייטנאמים, במלחמת וייטנאם. בשונה מהבריטים שעוד היו להם הפוגות, להם לא הייתה האופציה לעלות מדי פעם במדרגות, לתת גיחה הביתה, להצטייד בבגדים נקיים ואוכל ולשוב. הם חיו שם, במנהרות צפופות, והיה עליהם לזחול מחדר לחדר. הם ישנו בחדרים צרים מאוד. מי שתפס חדר טוב יכול היה לעמוד, ומי שלא, נשאר כפוף. ובכל זאת, גררו פצועים אל המנהרות, הקימו בהן בתי חולים מאולתרים, והצליחו לבנות מנהרה מיוחדת, חפורה היטב, שנועדה לבישול, כך שמרוב שהייתה עמוקה, העשן לא יצא החוצה, וכך האמריקאים לא גילו את מקומם והפציצו אותם.
אחרי היום המפרך ההוא, כשבתי נרדמה בטוב, עם דגדוגים ונשיקה, נכנסתי לקרוא את התגובות על הפוסט שכתבה האישה ההיא. היו חלק שהאשימו את ראש הממשלה, חלק הבינו אותה והצטערו גם הם על כך שהביאו ילדים לעולם, חלק נזפו בה, ורק בודדים באמת איחלו מזל טוב לבנה. איחלתי גם אני.
לא הייתי עושה כלום אחרת, זו ארצי, מולדתי, על הטוב ועל הרע שבה. בכל פעם שבתי קופצת מההתרעה המאיימת וניגשת ללא אומר לנעול נעליים, ובכל פעם שאני מעירה אותה מהשינה המתוקה ושולפת אותה מהמיטה ישר אל המקלט, ובכל פעם שיש בום חזק והיא שואלת "זה אצלנו?". בא לי לארוז הכל ולעוף מפה. אבל במקלט יש גם צחוק מתגלגל, ויין, ובדיחות שחורות, ועוגות טעימות שמישהי אופה, וילד קטן שלומד ללכת וכשהוא מועד כולם צועקים "הופל'ך" (הבניין עם רוב אשכנזי), וכל פעם שאנחנו שמים ידנו על עוד בכיר עושים "לחיים", וקיימת גם התחרות הבלתי מדוברת הזו בשאלה איזה שכן מביא ראשון את הידיעה על איזה רסיס שנפל. יש חיים גם מתחת לאדמה. זו לא התפאורה, זו תאוות חייו של אדם. אם הוא רוצה למצוא את השמחה, את השגרה, את הטוב, ימצא. ואם לא, חבל עליו.
והנה משל קטן של חז"ל, תוכלו לספר אותו על שולחן ליל הסדר בעוד ימים מספר.
אדם הולך בדרך ואריה רודף אחריו. האדם בורח מהאריה במהירות, הוא לא שם לב ונופל לתוך בור עמוק. למרות הכאבים והשברים, לפחות הצליח לברוח מהאריה.
האדם נחרד, אבל פתאום, מקצה הענף, נוטף דבש טרי ומתוק, האדם שולח את לשונו, ומלקק.
פסח כשר ושמח, קוראות וקוראים שאני כל כך אוהבת, ומי ייתן וחיילי צבא ההגנה לישראל ישובו שלמים, בריאים ואיתנים לביתם ולשגרתם. אמן.
התרעות פיקוד העורף