בניגוד לתפיסת הביטחון של ישראל מיום היווסדה, הממשלה הנוכחית מסיימת מלחמות רק כדי להתחיל אותן מחדש. ישראל במלחמת התשה רב-זירתית זו השנה השלישית וההחלטה על תמרון מלא בלבנון תכניס אותה לשנה הרביעית.
לאורך כל שנותיה התמודדה ישראל כחלק מהסכסוך האזורי והפלסטיני עם מלחמות, מתוך הבנה ברורה שסכסוך לא נפתר במלחמה אחת ועתיד קיומה תלוי בנחישותה וחוזקה לאורך שנים לייצב את עצמה ולשגשג בין המלחמות שנגזרות עליה. היה ברור לכל הממשלות עד כה שעל המלחמות להיות מכריעות וקצרות ותמיד לתעדף זירות ולא להרבות בהן מהלך שמשחק לידי האסטרטגיה של אויבנו.
ישראל תמיד הבינה שחוזקה הוא לא רק הכוח של צה"ל, חוזקה נובע מהחוזק הכלכלי שלה, מהחוסן החברתי, מהחוזק הטכנולוגי ומערכת החינוך וההשכלה, מבריתות ולגיטימציה אזוריות ובינ"ל, לישראל כוח של מדינה לא רק צבא, והחיבור בין כל המרכיבים הוא סוד עוצמתה של ישראל.
השיקול למלחמות קצרות נבע גם מהצורך לא להחזיק לזמן ארוך את מערך המילואים, עמוד השדרה של כלכלת ישראל שמחזיק את המשק. כלל השיקולים הללו עליהם שילמה המדינה מחיר יקר לכל אורך חייה, נדמה שנעלם לחלוטין תחת הממשלה הזאת.
העומס על צה"ל עצום ושוחק ורק מתקשה עם הזמן להביא הכרעות במלחמה אין סופית ללא שום נקודת יציאה מדינית. אם הייתה קיימת אסטרטגיה, ישראל הייתה סוגרת את המלחמה בעזה כבר במרץ או מאי 2024 עם מהלך מדיני ויוצאת כשכוחה במותניה למהלך עצים בלבנון אפשר היה והתוצאות היו יותר נחרצות, אלא שבהיעדר אסטרטגיה אז, שאפילו לא כללה מטרת מלחמה בלבנון, נדרשת ישראל לחזור "לעסק הלא סגור" כעת.
הציבור במלחמה שותק ואפילו סופג שבחים על כך שהוא רץ למקלטים זאת כבר השנה השלישית. הנטל על מערך המילואים קשה מנשוא וגם תשלום של פי שלוש ימי מילואים כבר לא מצליח להביא אנשים שעסקיהם, הלימודים והמשפחות שלהם קורסים. לא רק ששום דבר מעקרונות היסוד של מלחמות ישראל לא ממומש, אלא שלמרות הרצון להתגייס אל הדגל זה נעשה לרבים כבר בלתי אפשרי. מול סיפורי הניצחונות המתבדים, החמאס שב להתחזק בעזה, חיזבאללה ממשיך להילחם ומשתק את הצפון וגם את המרכז, איראן שממשיכה לטפטף טילים בסבב השלישי עם אותו משטר שהובטח שיוסר מביטול ההסכם ב-2015 רק שכעת הוא בידי אנשים קיצוניים הרבה יותר.
וכעת עם הסיכוי לסיום המלחמה מול איראן, נדרשת הממשלה להחליט על לבנון. מה תחליט? האם פניה למלחמה נוספת ברצף, מלחמת לבנון הרביעית או לנסות לתת צ׳אנס לממשלת לבנון שמושיטה יד מדינית ומוכנה לעשות את המהלך של פירוק חיזבאללה בעצמה, סיכוי לא רע בעת שהוא חלש ומבודד. הרי גם אם נצא שוב למלחמה ונכבוש שוב עד ביירות, נעמוד בסופה שוב בפני השאלה למי מוסרים אותה.
עד עתה לא נראה שלממשלה הנוכחית יש ראייה אסטרטגית או ביטחון לאומי ריאלי וכנראה אין ביכולתה להחליט משהו שונה מטקטיקת הפעלת צה"ל. כאשר מתבוננים אל עבר הקבינט הריק גם מבינים למה. זה הקבינט הפוליטי הקיצוני ביותר שהיה לישראל שלא לקח שום אחריות על מחדליו, אנשים לא מנוסים ולא מנסים ללמוד כלום, קבינט חסר כל אחריות לאומית ונותן תקציבים ופטור גורף לחרדים בעת המלחמה השוחקת ביותר שהייתה לנו.
זה הקבינט שלא משקם את הדרום והצפון ואת נפגעי הטילים כי הוא עסוק בשינוי משטרי, זה הקבינט ששוחק את אנשי המילואים ושורף עד דק כל מקורות העוצמה של מדינת ישראל, זה הקבינט שגם אחרי אסון ה-7 באוקטובר מאמין שהחמאס הוא נכס ומעוניין בהמשך קיומו על פני החלפתו.
באפריל אמור החמאס להתפרק מנשקו לפי עשרים הנקודות של טראמפ - מה שכנראה לא יקרה, סיבה טובה מבחינת הממשלה הזאת לחזור ולהאריך את המלחמה שם מחדש אחרי או תוך מלחמה בלבנון. צריך לקוות שגם הפעם ההחלטות שטראמפ לוקח על ישראל כמו החזרת החטופים, סיום המלחמה בעזה, ומלחמת איראן יכפה מהלך מדיני בלבנון. כי לחזור ולהילחם שם תמיד אפשר.
התרעות פיקוד העורף