אחד הימים בשבוע שעבר התחיל בהודעה ממשרד החינוך: ערים מסוימות בגוש דן מוגדרות כתומות. פירוש הדבר: מוסדות החינוך סגורים, הילדים בבית, הלמידה מתקיימת מרחוק בלבד. הסברנו להורים, ריכזנו את המורים למפגשי זום, ובהמשך הגיעה הודעה נוספת: אפשר לפתוח פעילויות חוץ־בית־ספריות - חוגים, תנועות נוער, קייטנות. אותו סיכון, אותן ערים. והשאלה הצפה: מי בדיוק קובע מה מסוכן ומה לא?
ראשי הערים עומדים מול ההורים, מול התושבים, מול עצמם - ומנסים להסביר היגיון שלא קיים.
ההיגיון היה כזה: מנהלים ומורים שמכירים את הילדים ינהלו אירוע חירום אם, חלילה, תהיה אזעקה. את זה אסרו בגלל "כתום פורמלי". אבל צוותים גנריים, לא קבועים, של קייטנה? כן, זה מותר. זה "כתום א־פורמלי".
כל הממשלה מדברת על "חוסן אזרחי", אבל ברגע האמת היא משאירה את הרשויות לבדן. האחריות על בית הספר במצב רגיל? של משרד החינוך. האחריות על "בית ספר של החופש הגדול"? פתאום היא של הרשויות. אלא שאין הבדל בין כיתה רגילה ובין פעילות חופש. אותם ילדים, אותם איומים, אותן אזעקות. רק האחריות גולגלה למטה.
זהו דפוס שחוזר על עצמו: הממשלה קובעת מדיניות, והרשויות נדרשות לבצע בשטח – ללא גיבוי תקציבי מתאים. המבנה הישראלי מייצר "פדרליזם בפועל" – הרשויות מנהלות חירום כמו מדינות קטנות, אך ללא הכלים. זו לא תקלה, זו מדיניות. התוצאה היא בלבול מוחלט בשטח. אנחנו, ראשי הערים, נמצאים בין הפטיש לסדן: מחד, אנחנו חייבים לתת מענה לילדים ולהורים. מאידך, אנחנו פועלים תחת הנחיות סותרות, ללא גיבוי תקציבי, עם אחריות משפטית מלאה. הממשלה מעבירה אלינו את הסיכון, אך שומרת לעצמה את הסמכות – והתוצאה היא כאוס.
הרשויות מוכנות עם תוכנית מלאה – מרכזי הפגה, פעילויות חינוכיות, תכנים דיגיטליים. התקציב כבר הוקצה לילדים, אבל הוא לא מגיע. הילדים אינם יכולים לחכות, וההורים אינם יכולים לעמוד בבלבול הזה יום אחר יום. התושבים שלנו ראויים לבהירות. הילדים שלנו ראויים לעקביות. והרשויות ראויות לגיבוי – לא רק בנאומים, גם בתקציבים ובהחלטות ברורות. לא תהיה שגרה על חשבון ביטחונם של הילדים, ולא תהיה אחריות בלי כלים.
התרעות פיקוד העורף