המערכה הנוכחית מול איראן כבר אינה עוד סבב מתוח בזירה האזורית – היא נקודת מבחן היסטורית למאזן הכוחות במזרח התיכון. לראשונה זה עשורים, ישראל וארצות הברית פועלות באופן מתואם, מדורג אך נחוש, מול ראש התמנון עצמו ולא רק מול זרועותיו. התוצאה עד כה: פגיעה עמוקה ביכולות הצבאיות, הכלכליות והסמליות של המשטר בטהרן.
מנקודת מבט ישראלית, מדובר בהישג אסטרטגי חריג. ישראל הצליחה, בעזרת שותפותיה, להעביר את מרכז הכובד מהגנה מתמשכת להתקפה יזומה. במקום להתמודד רק עם חיזבאללה בצפון או חמאס בדרום, ישראל תוקפת את מקור המימון, ההכוונה והאידיאולוגיה. זו תפיסה שמבינה כי לא ניתן לנצח מלחמה מול שלוחות בלי לפגוע בליבה.
האמריקאים, מצידם, מנהלים משחק כפול: מצד אחד, הפעלת כוח חסרת תקדים – אווירית, מודיעינית וכלכלית. מצד שני, הימנעות מכניסה קרקעית רחבה שתסבך אותם פוליטית ובינלאומית. ארצות הברית לוחצת על איראן עד לקצה, אך משאירה לעצמה מרחב שליטה בהסלמה. זהו איזון עדין בין הכרעה ובין מניעת מלחמה אזורית כוללת.
אבל השאלה המרכזית היא עד כמה מצבה של איראן קשה באמת. התשובה מורכבת: מבחינה צבאית, איראן חטפה מכה קשה מאוד, אנושה. תשתיות, מערכות נשק ומוקדי כוח נפגעו כך שייקח שנים לשקמם. מבחינה כלכלית, הסנקציות והלחץ הבינלאומי חונקים את המשטר. ומבחינה פנימית, יש שחיקה גוברת בלגיטימציה, במיוחד בקרב צעירים ואוכלוסיות עירוניות.
עם זאת, משטרים מהסוג האיראני אינם נופלים מהפצצות בלבד. הם נופלים כשמתלכדים שלושה גורמים: לחץ חיצוני מתמשך, קריסה כלכלית פנימית והתקוממות אזרחית רחבה. שני הראשונים כבר מתקיימים. השלישי עדיין לא הבשיל לכדי מהפכה – אך התנאים לכך הולכים ונבנים.
כאן נכנסת הנקודה הקריטית: מצרי הורמוז. זהו צוואר הבקבוק האנרגטי של העולם, והקלף האסטרטגי האחרון שנותר לאיראן. ישראל וארצות הברית חייבות לפעול בנחישות כדי למנוע מאיראן שימוש בקלף הזה – גם במחיר של נוכחות צבאית מוגברת, הרתעה ימית ברורה ואף פעולות מנע. השליטה בהורמוז אינה רק סוגיה כלכלית, היא סמלית. ברגע שאיראן תאבד את היכולת לאיים על עורק האנרגיה העולמי היא תאבד גם את מעמדה ככוח אזורי מאיים. זהו שלב הכניעה בפועל, גם אם לא יוכרז רשמית.
ומה בעניין היום שאחרי? אם איראן תישבר, ההשלכות יהיו דרמטיות. חיזבאללה, שמתקיים כמעט לחלוטין על חמצן איראני, יאבד את גבו האסטרטגי. ללא מימון, ללא אספקת נשק סדירה וללא גיבוי מדיני, הארגון ייחלש במהירות. זה לא יקרה ביום אחד, אך תהליך הפירוק יהיה בלתי נמנע.
המזרח התיכון שאחרי יכול להיות שונה לחלוטין: הרחבת הסכמי אברהם, התקרבות מדינות ערב המתונות לישראל, ואולי אפילו פתיחת דלת לשינוי בתוך איראן עצמה. אך כדי להגיע לשם נדרשת נחישות עד הסוף: לא לעצור רגע לפני ההכרעה.
המערכה הזו היא מבחן של סבלנות אסטרטגית, תיאום בינלאומי והבנה עמוקה את הדרך שבה משטרים נופלים. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לפעול בקור רוח, בעקביות ובתעוזה, ייתכן מאוד שאנחנו מתקרבים לרגע שבו ההיסטוריה של המזרח התיכון משנה כיוון.
התרעות פיקוד העורף