ב-4 ביוני 1967, ממשלת ישראל קיבלה החלטה גורלית ומעורפלת להפליא: "הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה".
בפרוטוקול הישיבה לא הופיע אף יעד מדיני או טריטוריאלי מוגדר. לא נפתחו שעוני עצר בינלאומיים, ואיש לא שאל בקבינט מהי "אסטרטגיית היציאה", חמש דקות לפני או אחרי פתיחת מבצע "מוקד". לכולם היה ברור דבר אחד: המהלך יסתיים רק כשהאיום יוסר.
59 שנים מאוחר יותר, באביב 2026, אנחנו ניצבים באותה נקודה בדיוק. מבצע "שאגת הארי" (Epic Fury) נכנס לשבוע הרביעי. אין תאריך תפוגה, אין שעון עצר באופק, והעורף הישראלי נושא בנטל כבד. אך בדיוק כפי שהיה ב-1967 – המחיר של המערכה הנוכחית עדיף לאין שיעור על מחיר ההמתנה.
טבעת החנק של 2026: קטלנית פי כמה
ב-1967 ריכז נאצר 100 אלף חיילים בסיני וכרת בריתות התקפיות עם ירדן וסוריה. אשכול ודיין זיהו זאת כ"טבעת חנק". ב-2026, הטבעת הדוקה ורצחנית לא פחות. את צלקותיה אנו נושאים משעה 6:29 של ה-7 באוקטובר. ארסנל הטילים של חיזבאללה, האיום החות'י, אלפי טילים בליסטיים מאיראן ומאות אלפי לוחמים ברמת הגולן הסורי - כל אלו נועדו להוות את "לפיתת המהדי" הסופית לחיסול הישות הציונית.
לו היינו ממתינים עד שהאיום יהפוך לבלתי נסבל, מה היה המחיר? 7 באוקטובר בגרסה משופרת? אלפי הרוגים במטרופולין תל אביב? משה דיין היטיב לנסח זאת: "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו ". ההמתנה ב-2023 הפכה משבר לאסון קיומי. לכן ישראל יצאה למבצע "עם כלביא" ו"שאגת ארי", מבלי להביט בשעון.
אסטרטגיית יציאה? - רק אחרי הבנת תמונת הקרב
הביקורת על "היעדר אסטרטגיית יציאה" מתעלמת משיעור היסטורי בסיסי: אסטרטגיה כזו אינה תוכנית מגירה סטרילית שנכתבת במזגן. היא תוצר של התפתחות שדה הקרב והמציאות שנכפית על האויב.
יש הטוענים כי היעדר התכנון ב-67' הוביל לזחיחות של 73'. זו טעות בניתוח המציאות. הזחיחות לא נולדה מהיעדר "אסטרטגיית יציאה", אלא מההישג הצבאי המדהים שישראל לא חזתה. כשהטנקים דהרו לרמת הגולן, הם לא תכננו לחנות בתצפית על דמשק; המציאות המלחמתית היא שייצרה את הקלפים המדיניים. כפי שאמר אשכול לאחר המעשה: "לפני המלחמה המטרה הייתה להסיר את האיום... עכשיו אנחנו במצב חדש שלא התכוננו אליו".
אסטרטגיית יציאה שנקבעת מראש היא כבל על ידי הלוחמים. היא הופכת לנייר חסר ערך ברגע שהאויב מגיב ב"שלושת הלאווים" של ועידת חרטום. הלקח ברור: את האסטרטגיה המדינית קובעים כשהעננים מתפזרים, ורק אחרי שהאויב הוכרע בים, באוויר, ביבשה ומשלם בקרקע, כך זה במזרח התיכון הישן וגם החדש. רק כשהוא מבין, דרך הריסות משטרו, שיש מחיר לתוקפנותו – נולד הפתרון האפשרי.
מה באמת הכריע את מלחמת ששת הימים?
לא הלחץ הבינלאומי עצר את האש של הצנחנים בכותל, אלא ההבנה של מנהיגי ערב שכיסאותיהם בוערים. נאצר הודה בנאום התפטרותו: "לא נוכל להסתיר מעצמנו שנפגשנו במכשול קשה... אני מוכן לשאת באחריות המלאה". גם המלך חוסיין, שהבין כי איבד את נכסיו האסטרטגיים, נאלץ להכיר במציאות המרה: "האסון שפקד אותנו הוא גדול מכדי שנוכל לתארו במילים. אך עלינו להביט למציאות בעיניים".
הם הסכימו להפסקת אש רק כשהבינו כי יום נוסף של לחימה מאיים על עצם הישרדותם. זה היה המנוף המכריע, לא החלטות האו"ם ולא דיונים באולפנים
המערכה הנוכחית: מי ילחץ על טראמפ?
בניגוד ל-1967, אז המעצמות לחצו על ישראל לבלום, ב-2026 כללי המשחק שונים. ארה"ב אינה מתווכת – היא שותפה. מבצע Epic Fury הוא מאמץ משולב. במציאות הנוכחית, לא קיימת מעצמה שתקשור את ידיה של ישראל או תיתן לה "לדמם" כפי שביקש קיסינג'ר במלחמת יום כיפור במטרה לכפות על ישראל ויתורים , עת עמדה על סף ניצחון ענק לאחר התקפת הפתע. הלחץ הבינלאומי כיום הוא צל חיוור של העבר -אין לו משמעות במערכה הזו.
מה שיכריע את המערכה יהיה שבירה מוחלטת של המנגנון האיראני. כשצמרת המשטר תפנים שקיצה קרב – היא תקרוס. רק אז המלחמה תסתיים באמת.
שורה תחתונה: אל תעמדו עם שעון
ששת הימים ו"שאגת הארי" מלמדים אותנו לקח זהה - הסרת החנק קודמת לכל יעד אחר, אסטרטגיית יציאה היא פרי של ניצחון מוחץ, לא תנאי ליציאה לקרב, המחיר של יציאה למלחמה כואב, אך המחיר של היסוס הוא קטלני. "שאגת הארי" אינה מלחמה של נוחות; היא מלחמה של הכרח. כפי שאמר אשכול: "השימוש בכוח הוא דבר מתועב, אך הכניעה לכוח מתועבת ממנו". עלינו לאפשר לצה"ל ולבעלת בריתנו להשלים את המלאכה עד לשבירת המפרקת של המשטר האיראני ושלוחיו.
ההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה במדויק, אבל היא בהחלט צועקת באוזנינו: מי שמתעקש להביט בשעון לפני שהכריע את האויב, עלול לגלות שאיבד את הכל.
התרעות פיקוד העורף