אחד מאותם מקומות, אגב, שאת שמותיהם אתם קוראים על המסך בעת האזעקה ואומרים לעצמכם ״בחיים לא שמעתי על המקום הזה״ הוא היישוב שבו גדלתי אי שם בדרום השפלה - מושב אביגדור. מושב חקלאי מפס הייצור של תנועת המושבים הארץ־ישראלית.
האמת היא שבימים ההם, כשהאיום העיקרי (הפעיל) היה פלסטיני בלבד והגיע מדרום, כל האזור של המושב היה אחד האזורים המטווחים ביותר, וכל טיל פלסטיני איים להשמיד את זיכרונות הילדות שלי. עד שיום אחד זה באמת קרה. בחדשות דיווחו על נפילה ביישובי המועצה האזורית באר טוביה, ואני מיד הרמתי טלפון לדניאל, חבר ילדות שלי שמעולם לא עזב את המושב. כל מי שגדל במושב יודע שמצופה ממנו להישאר בסביבה ולעסוק באותו ענף חקלאי כמו הוריו - ומהבחינה הזו דניאל משמש דוגמה ומופת: הוא גר לא רחוק מבית הוריו ובדיוק כמו אביו הוא נמצא בעסקי הלולים. יום יבוא והוא יקבל את אות המושבניק המצטיין.
״האמת היא שבאמת הייתה פה נפילה״, הוא אמר לי, ״ממש מאחורי הבית של נמרוד״.
״מה? מאחורי הבית איפה ש...?״.
״כן״, הוא אמר, ״זה נחת בדיוק שם״.
באותו רגע היה לי ברור שאם הפגיעה הייתה מאחורי הבית של נמרוד זה אומר ש... זה אומר שהמחששה נפגעה.
במשך כל הנעורים שלנו היינו חבורה אחת: דניאל, דרור, אלון, נמרוד ואני. ואצל נמרוד, כלומר מאחורי הבית של נמרוד, התרכז עיקר הפעילות שלנו. כמו כולם במושב גם נמרוד גר במשק חקלאי, אך מכיוון שההורים שלו לא היו חקלאים, הרפת מאחורי הבית שלו - שנקנתה עם הבית - הייתה שוממה. והרפת השוממה הזו הפכה למגרש המשחקים שלנו. כמו יהודים טובים התנחלנו באחד השטחים העזובים של הרפת, הוספנו כל מיני ברזנטים ופיסות עץ בתור קירות, התקנו דלתות מאולתרות וכמה פיסות עץ מחוברות שאמורות היו להיות חלונות, בפנים הצבנו ספות ישנות שקיבלנו מההורים של נמרוד, שטיח ישן שהבאתי מהבית שלי, שולחן מהבית של דניאל, פוסטרים מהבית של אלון וקומקום מהבית של דרור, וגם נתנו למקום שם סלנגי למדי: “המחששה". והיינו גאים ביצירה שלנו כמו שלא היינו גאים בשום דבר אחר.
המחששה הייתה מרכז העצבים שלנו, המפקדה שלנו, שם הבנו לראשונה שעישון סיגריות עושה כאב ראש - אבל רק בחמש הסיגריות הראשונות, שם עשינו היכרות עם אלכוהול בשעות אחר הצהריים, שם הרכבנו חלומות, חיברנו מחשבות תועות, שם נלחמנו בשדים של נעורינו, שם הידקנו חגורות כשהטיסה אל עבר העתיד המריאה, שם גילינו מה אפשר להגיד לנשים, מה ראוי להגיד לנשים, מה אסור להגיד לנשים ומה עדיף שתשמור לעצמך בראש, שם אחסנו את ההיגיון הבריא שלנו, שם נקלענו לפרצי צחוק שלא נגמרו במשך שבועות, שם גילינו שהחוק הוא דבר גמיש, שם הבנו שיש דמעות שאי אפשר לעצור, שם פענחנו שדרים שהגיעו אלינו היישר משידורי הלילה המאוחרים של ערוץ 2 ויותר מכל: שם היינו מתבגרים שעסוקים בלטעות, להתחרט ולחיות את הרגע.
ועכשיו המחששה הזו, שהייתה בשבילנו מאגר של זיכרונות יקרים ורגעים חד־פעמיים, נמחקה. מאז כל פעם שאני רואה דיווח על פגיעה במקום זה או אחר, מעבר לטרגדיה של החיים שנלקחו או נפצעו, אני גם חושב לעצמי על הזיכרונות שהושמדו שם. מאחורי כל קיר מסתתרים זיכרונות שלמים.
ככה זה מלחמה. אם לא מספיק כל הנזק הגופני והנפשי שנגרם, היא גם עוקרת, רומסת ומחריבה זיכרונות. חשבתי על זה במיוחד אחרי הפגיעה בערד, כשראיינו שם את הפרמדיק הראשון שהגיע לזירה והוא סיפר על אנשים שמיד עולים למה שנשאר מהדירה ולא יודעים מה לקחת - אלבום תמונות או דברים עם ערך סנטימנטלי או פשוט ארנק או תכשיטים. ״לאנשים יש רק שתי ידיים״, הוא אמר, ״צריך לבחור מה אתה לוקח״. איזו דילמה. כמובן שכשחשבתי על זה לא ידעתי לענות מה בעצמי הייתי לוקח לו הייתי במצב נוראי שכזה, במה הייתי בוחר.
בינתיים המשכתי להביט במסך - שם שידרו מראות של מיירטים פוגשים טילים, ואני חשבתי לעצמי איזו כוריאוגרפיה משונה זה המפגש השמיימי בין שלל המיירטים (חץ, קלע דוד, כיפת ברזל או thaad) לטילים האיראניים. שזו כנראה הכוריאוגרפיה הרשמית של המזרח התיכון.
התרעות פיקוד העורף