משהו: שמעתי מישהו מנסח משפט קצר, שעצוב שהוא נכון: ממ"ד זה מעמד.
האביב תמיד יפה במדינתנו השנויה במחלוקת. אפילו בגינה שלי בתל אביב נארגה לה רקמה של פרחים על הפומלית, והם מפיצים בושם פרחי הדר שאי אפשר לקנות בשום דיוטי פרי. בקרית שמונה בטח יושבים עכשיו אנשים, בהם גם קרובים לי, ואולי מעלים קצת זיכרונות בעת הניקיונות לפסח. הם משדרים לי בטלפתיה דור 5 מה קרה בקרית שמונה ב־40 השנה האחרונות. נעבור לשמוע מה קרה:
ישראל של לפני 40 שנה, בתקופה שבה טלפון סלולרי היה קיים רק בסרטי מדע בדיוני שלוחי רסן. על קרית שמונה יורים איזה טילים שקוראים להם קטיושה, והם יותר מפצצות מרגמה פרימיטיביות. הם מצליחים להגיע אפילו לטווח של 20 קילומטרים.
מה מתברר לזוועת תושבי הארץ? מתברר שאין מיגון לתושבים בקרית שמונה. בשמונה בבוקר מתכנסת ישיבת ממשלה בהולה ומתקבלת החלטה: לבנות מיידית חדרים מוגנים בבתי התושבים.
ההחלטה עוברת לכתבנית בכירה שתכין במכונת כתיבה מסמך על נייר בארבעה העתקים בנייר קופי. למחרת עותק אחד תויק כמיועד להדפסה בדפוס בלט, כדי לפרסם לכולם, ומישהו גם כתב למעלה בלורד אדום הוראה לסדר הלינוטייפ: דחוף!
נו טוב, זה לקח קצת זמן. את האישור להזמין את הדפסת ההחלטה צריך להעביר במשעולי המנהל התקין, שקודם כל כוללים מכרז, שמקדים אותו פרסום קול קורא. הקול הקורא מתעכב, כי מי שצריך לנסח אותו איננו כרגע, אבל גם כשהוא חוזר מסתבר שיש לו כמה משימות על השולחן, והכל חייב להיעשות על פי סדר. לא נורא, הקול הקורא מנוסח בבוא תורו במהירות שיא תוך חצי שנה, מאושר, עובר הגהה ועריכה לשונית.
מוחלט אם אומרים קרית שמונה או קרית שמונה, תיקון ושוב אישור. ברגע האחרון ממש, מזל גדול, מישהו שם לב שהיה חסר לוגו, ופרסום הקול הקורא עוכב. מצאו את הלוגו, לא היה אז עדיין אינטרנט, אבל הלוגו נשלח בדואר אקספרס, שמגיע תוך שלושה ימי עסקים אחרי החגים היהודיים, המוסלמיים, הנוצריים, הדרוזיים והבהאיים. בינתיים ירו עוד קטיושות, אבל די זה די, הקול הקורא לא התעכב עוד והוא פורסם בבהילות, כי תושבי קרית שמונה כל הזמן תחת אש. וזה כבר טילים ולא רק קטיושות.
בניית מיגון לתושבי קרית שמונה יצאה אז לדרך. עם הזמן היה גם אינטרנט, והכל התחיל להתקדם יותר מהר. פיתחו וייצרו מכוניות חשמליות סיניות, והדלק לנסיעה מהמרכז לקרית שמונה לצורך צילום כתבות טלוויזיה המתריעות שאין מיגון לתושבי קרית שמונה עלה פחות. הכלכלה הישראלית נעשתה בין החזקות בעולם ונמצאו ופותחו שדות גז על ידי תשובה, ומיסים נגבו ממנו, והמציאו את ההייטק, והיו אקזיטים לאין מספר, ככה שכסף זו לא הבעיה. הלוגו עבר מתיחת פנים ועיצוב מחדש, ודאגו לוודא שהוא נמצא אצל כל הנוגעים בדבר. אין מה שמעכב, ולכן אפשר לבשר: יש עכשיו רבים הסבורים שקרוב היום שבו התהליך יסתיים ויהיה מיגון לתושבי קרית שמונה והצפון. עד פסח הבא.
בהמשך הוא אמר: אתם עם של אריות, אתם עם של לביאות. זו הייתה צריכה להיות הפתיחה. אתם, לא אני. הגישה שיש מורה או אבא שאומר לי “אני גאה בך" לא נראית לי. אני לא עושה דברים כדי שמישהו שחושב שהוא מעליי יאמר שהוא גאה בי או מאוכזב ממני, אף שעד היום אני לא שוכח את הציון 100 שקיבלתי במבחן בגנטיקה בכיתה י"ב, ואת ההערה למטה של המורה “אני רווה ממך נחת". ראש הממשלה איננו המורה שלי ואיננו האבא ואיננו הבוס שלי, ואני לא צריך ממנו ציונים. למעשה, הוא עובד אצלי ובשירותי, ואני הוא הנותן לו ציונים.
הנה הצעה לפתיחת הנאום כפי שהיה צריך להיות: “אחיותיי ואחיי אזרחי ישראל, אתם עם של לביאות, אתם עם של אריות, ואני גאה להיות ראש הממשלה של עם כזה. אני מודה על הזכות שנתתם לי להיות ראש ממשלה של עם כזה".
הישראלים יכולים לענות לו, ולכל ישראלי ולכל ישראלית דווקא מותר לפתוח את ההכרזה במילה “אני". היא או הוא יכולים לומר לנתניהו, אם הם מרגישים כך, ורוב הישראלים אכן מרגישים כך: “אדוני ראש הממשלה, אֲנִי גֵּאָה בְּךָ". או “אֲנִי גֵּאֶה בְּךָ".
כל זה ועוד ברשימה בשם “מחשבות על הקרפדה המצויה", מאת ג'ורג' אורוול, שהופיעה גם כספרון, שאפילו תורגם לעברית (תרגם יוחאי ג'רפי, הוצאת תשע נשמות). ציטטתי כאן מעט, בהתאמה קלה.
התרעות פיקוד העורף