האנטיפתים | רון מיברג

אני מעריך שכמה עשרות ישראלים האזינו לאלבום "דספראדו" של האיגלז בזמן אמת, אי אז בשלהי 73'. כדי להשאיר מקום לספק: אולי יותר. יש מצב ש"Tequila Sunrise" ו"דספארדו" זלגו לרדיו. אני לא זוכר הרבה מסתיו־חורף 73'. אני חושד שכל מי שהקשיבו ל"דספראדו" היו מאותו קיבוץ. זה אלבום זיכרון פרטי, ואני לא מתכוון לנהל סימפוזיון ולפתוח את הדיון לדעות שונות. מי שרוצה להתנצח עם מה שיש לי לומר על האיגלז, מוזמן לכתוב תגובות בפייסבוק ולהשתלח בי ברשת.

למי שזה מקרוב באו, במשך שנים הגנתי על האיגלז די בגפי. זה לא הוסיף לי בריאות. הבון־טון הישראלי, כמו זה האמריקאי, היה ללעוג להם. הם ללא ספק הלהקה הכי מרגיזה בתולדות הרוק והם הרוויחו את המשטמה נגדם ביושר. זה המקום שבו אני נוהג לצטט את ג'ק ניקולסון, שהסביר למה הוא אוהב אותם: "בגלל הרפרטואר שלהם", הוא אמר. יצא שלהקת הרוק המעצבנת ביקום חיברה שירים שנצרבו בתודעה שלנו. שאנחנו מזהים מהאקורדים הראשונים ומתחילים לשיר איתם בלי לשים לב. אינסטינקט פבלובי.

למה האיגלז עכשיו? כי דון הנלי, המתופף, הסולן, האב המייסד (יחד עם גלן פריי, שמת ב־2016), האיש עם השפתיים הכי דקות ברוק שמדבר במשפטים קצרים ומדודים כדי להצדיק את המוניטין שלו כאדם חושב ותופס עצמו כאניגמטי, אמר לפני כמה שבועות שהאיגלז יוצאים השנה לסיבוב הופעות אחרון וסוגרים את הבסטה. זה לא עורר הדים, מכיוון שהעולם מתמודד עם חדשות מרעישות יותר, וגם משום שהאיגלז נמצאים בסיבוב פרידה כבר שנים. הסיבוב האחרון באמת ייקרא "סיבוב פרידה מס' 3"; האיגלז יעשו עוד בוחטה של כסף ואולי, אם יהיה לנו מזל, הם ילכו הביתה.

הייתה להם אחת הקריירות המשתלמות והמצליחות ברוק, והם מכרו יותר אלבומים מכל להקה אחרת. מצד שני, הם לא הוציאו אלבום חדש מ־2007, וגם הוא, למרות או משום שהיה כפול, היה חלש. אף אחד לא מזמזם שירים ממנו. מההרכב הראשון נותר הנלי לבדו. שניים, רנדי מייסנר ופריי, מתו. וההרכב הנוכחי כריזמטי בערך כמו קולונוסקופיה. מצד שלישי, להקות כמו האיגלז לא ממהרות לשחוט ברווז שמטיל ביצי זהב. אני לא באמת סומך על הנלי.

את האלבום הראשון של האיגלז (72') שמעתי בקיבוץ יד חנה, שזה מין אוקסימורון. קפיטליסטים אצל קומוניסטים. ולאדק הוציא את הרמקולים הגדולים שלו לדשא; מישהו הניח וודקה על שמיכה; תמיד היה חיק חם להניח עליו את הראש (האיגלז תמיד הצליחו לקלקל אמירה פשוטה כמו "חיק חם" והפכו אותה למיזוגינית ושוביניסטית, תרעלה שבעבעה ממעיינות המאצ'ו התת־קרקעיים שלהם); ולאדק היה מתנדב פולני דרך קנדה, והיה לו אוסף תקליטים נדיר שאחראי במידה רבה לעיצוב טעמי המוזיקלי. צה"ל העלה אותו על מדים ושלח אותו לנקות את שייריה של מלחמת יום הכיפורים. כשלקחו את ולאדק, הבנו שהמצב קשה; לחייל אותו היה בערך כמו לגייס את ג'ו קוקר, שוולאדק דמה לו קצת בפנים ובפיזור האברים. הוא הלך כמו שקוקר שר.

אין סיבה להתעלם מ"Take it Easy". זה לא שיר, זה נכס מיתולוגי ואלקטורלי. הוא היה באלבום הראשון שבו היו האיגלז יותר קאנטרי מרוק, או קאנטרי־רוק, בעיקר בגלל ברני לידון, שהיה נגן בנג'ו. הם הקליטו אותו באנגליה עם המפיק גלין ג'ונס, ששנא אותם משום שנשבה מהם שביעות רצון עצמית ותאווה חולנית להצליח. הם שנאו אותו בחזרה. אבל אי אפשר לקחת מהם את "Take it Easy", שנשמע כמו מנוע V8 של מוסטנג דרך מגברים של מרשל וצלצול מיתרי מתכת הרמוני. זה שיר שג'קסון בראון התחיל לכתוב והתייאש וגלן פריי סיים והוסיף את הפינה ההיא בווינסלואו, אריזונה, שאנשים עולים אליה לרגל. הייתה לי פדיחה איתו, כי ניחשתי את המילים ולא ידעתי אותן. תליתי עם מתנדבים אמריקאים קישוטים ליום העצמאות ושרנו את השיר עם טייפ קסטות. אני שרתי "don’t let the sound of your old lady", כאשר צריך להיות "Your own wheels". המתנדבים תיקנו אותי וזה היה רגע מביך ומכונן עבורי.

"דספראדו" מ־73' היה אלבום קונספט; קידה מוזיקלית למערב הפרוע. האיגלז, עם ג'קסון בראון וג'יי. די. סאות'ר, התחפשו לאקדוחנים והצטלמו לעטיפה. חלק מהעטיפות שלהם עיצב גארי ברדן, והן תמיד היו מיוחדות, אם לא בהכרח טובות. ממרחק הזמן קשה לקחת ברצינות שיר על זריחת טקילה, אבל הוא תרם רבות לצריכת טקילה באמריקה. אין לי עניין להתכחש למה שעבד עלינו כששרנו אותו; עם ירון מרקו, שבונה כלי נגינה מאיביזה, "הוצאנו" את האקורדים וניגנו את "טקילה" בגיטרות. כאלה היינו. ל"דספראדו", שיר הנושא, יצא שם רע במיוחד, לא מעט משום שחגגו עליו ב"סיינפלד". היו ימים שלהשמיץ את האיגלז הייתה שליחות תרבותית. כמו ב"ביג לבובסקי", שבו אומר ה־Dude (ג'ף ברידג'ס), "אני שונא את הפאקינג איגלז, מאן". עיקר המשטמה הייתה השסע התרבותי בין החוף המזרחי למערבי. האיגלז היו דרום קליפורניה, מחוז נפש עם אפס הומור עצמי. אבל "דספראדו" במחילה, הוא שיר טוב. להנלי היה קול מצוין ומיוחד, ולמרות המילים שהן היכנשהו בין קיטש ומוות, הוא עובד. לינדה רונסטדט, שהאיגלז החלו כלהקת הליווי שלה, שרה אותו והוסיפה לו קומה.

עליי להודות שיש אלבומים של האיגלז שלא התעמקתי בהם. שלא הייתה להם ידית לאחוז בה. עבור להקה שלא הוציאה אלבומי מקור רבים ועיקר פועלה הוא אריזת שיריה הגדולים בעשרות קונפיגורציות, זה לא היה אמור לקרות. מאידך, לשירים הטובים הייתה יכולת מוכחת לטלטל. יום אחד נהגתי (כמו סטיב מקווין ב"בוליט") ברחובות סן פרנסיסקו במוסטנג האדומה שלי, ומהרדיו בקע, לראשונה, "Heartache Tonight". עם מחיאות הכפיים הקצובות, קולו המצוין של פריי, הסלייד של ג'ו וולש, דילגתי במכונית כמו תיש. זה היה לא פחות ממהמם באותו רגע. כשראיתי אותם שרים את השיר בהופעה נרגעתי. הנלי ופריי לבשו חולצות משבצות, כחולות כמדומני, וולש חבש בנדנה, וכשפריי שר את "Heartache Tonight", הוא עשה המחזה אילמת של השיר. כפוף למילים הוא חיבק את עצמו, הצביע על ראשו, מימיקה ברמה של מסיבת סיום בשמינית. במקביל לשיריהם הגדולים, היו האיגלז מהלהקות ההן שנטועות במקום ולא יודעות להזיז רגל חוץ מלהתכופף אל הגיטרה ולעשות פרצוף מכווץ.

לא הזלתי דמעה כאשר האיגלז התפרקו ב־80'. הם היו מסוכסכים קשות, וזה היה אחרי שדון "אצבעות" פלדר, הגיטריסט שעד היום מנסים לנשל אותו מאבהותו להמנון האוניברסלי "מלון קליפורניה", סירב להופיע בחינם בהופעה שנועדה למלא את קופותיו של הסנאטור אלן קרנסטון. פריי הבטיח במהלך ההופעה שהוא יכסח לפלדר את הצורה בסופה, וכך היה. לא ארחיב את הדיבור על "מלון קליפורניה". כתבתי עליו מדור שלם. זה לא שיר אלא אתר עלייה לרגל. גם מי שלא אוהב את האיגלז, או אהב והתחרט, חייב להודות שזה אחד השירים הגדולים. האלבום כולו התיימר להיות קודה לימי ההדוניזם הדקדנטי של האיגלז; ניסיונם להתחרט על סגנון חיים חומרני מופקר. עם שירים כמו "Life in the Fast Lane", יצא שבמקום להתחרט הם שבו וחגגו את ימי הקוקאין והמזדנבות. הנלי שר שם, "הם היו טובים במיטה"; תעשו לי טובה. ב־94' הם חזרו להופיע שוב. פריי הבהיר שהם אף פעם לא התפרקו אלא לקחו חופש של 14 שנה.

הגרסה האקוסטית של "מלון קליפורניה", אפילו פלדר חזר, הייתה מהממת, אבל ההופעה והאלבום, "A Cold Day in Hell", הניבו שלושה שירים חדשים, אחד מהם של הבסיסט טימותי ב. שמידט, כלומר שניים. עכשיו ברצינות: הם היו האסופה המעצבנת ביותר של פינים מתנופפים מדושני עונג שחתרו ללא לאות את דרכם לצמרת. הם לרוב היו מרושעים, מתנשאים וחמוצי סבר. הם עשו עניין קרדינלי מהאם קראת להם נשרים או ה־נשרים. הנלי־פריי, שהיו מין מענה לא אפוי ללנון־מקרטני, התקוטטו כל הדרך לבנק. כאשר היו משלימים לפני הריב הבא, היית אמור לחשוב עליהם כמו על שני נשיאים חצובים במאונט ראשמור שנשקו איש ללחי רעהו. השירים שלהם לעומתם, היו נפלאים. הם היו המיקס המושלם של רוק, מוזיקת שורשים, אמריקנה, גרורות פולק וקאנטרי, בתפאורה של צליל עכשווי עם עיבודים ששאפו לשלמות וקטעי סולו מדויקים ומושחזים.

הם היו מכונה משומנת שצמחה מתוך תחושת דחייה, מדומה ואמיתית. בהשוואה ללהקות אחרות, נניח לד זפלין, שהתנהגותם המחפירה צמחה יד ביד עם הצלחתם, האיגלז לא היו זקוקים לכפולות של זמן־כסף; הם החלו להתבכיין מהיום הראשון. הם כעסו על העיתונות, על חברת התקליטים, על המפיקים, היחצנים והאמרגנים, מוזיקאים אחרים ובעיקר, זה על זה. כאשר בודקים מה הוציא את דיבתם, חשוב להבין שהאיגלז היו מודעים לשם הרע שלהם ולהרגשה שהם בחורים יפים שסוחרים במיתולוגיות אמריקנה מופרכות, מה שעשה אותם לא לגיטימיים. גראם פרסונס, שהאיגלז כייסו את הסאונד שלו, כינה אותם "גומי לעיסה" בריאיון לפני מותו ב־73'. הוא אמר שהם בחורים ייצוגיים שיודעים כיצד משדכים ז'אנרים מוזיקליים מבלי לאבד קשר עין עם הדירוג ב"בילבורד". הם היו הספורטאים המצטיינים בתיכון שהקימו להקה מכיוון שהאמינו שכך ישכבו עם יותר בנות.

הביקורת הקשה ביותר עליהם, ואין מוצדקת ממנה, הייתה יחסם המחפיר לנשים למרות ניסיון לא מוצלח להסוות אותו. הם לא אהבו, הם חמדו. ברוב שיריהם על נשים, כמו "Witchy Woman" המעצבן מהאלבום הראשון, הם אומרים, "את חושבת שאת קול (cool) אבל את לא, ואנחנו נסביר לך למה וגם נצביע על כמה היבטים שלא חשבת עליהם". אני אוהב את "Lyin’ Eyes", אבל זה חתיכת שיר מרגיז. "נשים עירוניות מגלות מוקדם כיצד לפתוח דלת עם חיוך"? WTF? סליחה, מר פריי, איך אתה פותח דלת, עם האינטלקט המבריק שלך? וכל הנשים בעולמך בוגדניות? תרמה לתחושה הקשה העובדה שהם לא היו שנונים, ובעיקר לא חינניים.

כאשר ההצלחה שלך פנומנלית, כמו של האיגלז, ואתה בן של דור שהוציא מתוכו שמוקים רבים מספור, ואתה גאה בעובדה שאתה חצי אלוהים ועשיר כמוהו, אתה תגמור כחבר בלהקה שמקרינה גבריות רעילה. אני נותן לאיגלז קרדיט שהם הבינו שהם סוג של בדיחה, הכרה שעשתה אותם עגמומיים וזועפים יותר כשלקחו את עצמם ברצינות ממארת. כשדון הנלי חייך, זה היה כה נדיר, שהוא האיר אולם. פריי היה פושטק מדטרויט, אבל מוכשר. מייסנר רצה הביתה מהאלבום השני בערך. לידון עזב כאשר הלהקה בחרה ברוק חשמלי. ג'ו וולש הוא גיטריסט מצוין, אבל סוג של ליצן שהיה מסטול חלק ניכר מחייו. על שמידט אין לי מה להגיד. הוא בא מ־Poco, להקה שאהבתי, הוא בסיסט אלמנטרי ומי שפנו אליו כאשר היה צורך בשיר אהבה פשטני בפלצטו.

זאת הדיכוטומיה: חבורה קטנונית של מרי נפש שכתבו שירים גדולים. הרחמים העצמיים שלהם היו עלבון נרקיסיסטי שקשה להביט בו. לא ברור כיצד חבורה כה מרירה ונטולת שמחת חיים כתבה שירים חובקי תרבויות ועולם. הקרב המתמשך שלהם עם מגזין הרוק "רולינג סטון" היה כה אקוטי, שסופו משחק בייסבול, האיגלז נגד ה"סטון". האיגלז ניצחו 15־8, אלא מה.

העובדה שהם היו אנטיפתים לא גרעה מכישרונם, אולי ההפך; מין אלכימיה מוזרה שבה התנקזה מרירות קיומית לשירים אייקוניים שמקיפים אותנו עד היום כלוויינים שנאסרה עליהם כניסה לאטמוספירה. האיגלז התקיימו במתח שבין הנלי ופריי; מהיבט ההתקוטטות התמידית, ג'אגר וריצ'רדס כסף קטן לידם. אבל גם זה אחראי לשירים ולבחירה מי ישיר איזה שיר; בנושא הזה הם היו מקצוענים לעילא. ככל שאישיותם של הנלי ופריי אינה ראויה להערכה, למרות המחוות האקולוגיות והפילנתרופיות של הנלי, הם היו חרשי שירים טובים מסוגם. הם זיהו שלאגר מקילומטר וגם תלו עליו שלט: שלאגר.

האירוניה הגדולה של האיגלז היא שהם אף פעם לא נראו כמי שנהנים מיכולתם המיוחדת לכתוב ולהגיש שירים טובים ואהובים. יש להם קהל אוהדים, אבל ללא הנאמנות האבסולוטית שממנה נהנה ברוס ספרינגסטין. הם לקחו את זה בקלות כאשר לקחו את זה קשה. "מה שאיני מבין", כתב מבקר אחד, "איך הפך דור הפרחים לדור MAGA". את השירים שלהם כולם מכירים. 50 או 500 מיליארד מעריצים כנראה אינם טועים. לצד השירים הטובים הם שרו דרעק ייחודי רק להם. קשה להאמין שהקוסמים הללו, במקרה זה פריי, אחראים לאשפה כמו "Teenage Jail" מהאלבום "The Long Run". והוא לא היחיד. ככל שהם הצליחו יותר, הם כעסו יותר. זהותם הנרגנת שיקפה דור שלם.

המבקר רוב שפילד היה בהופעה של ספרינגסטין יום אחרי מותו של פריי על שולחן הניתוחים. ספרינגסטין שר את "Take it Easy" כהדרן כבוד למת. זאת הייתה מחווה מרגשת אופיינית לספרינגסטין. אבל היה קשה לקבל את הלהיט המיתי המלוטש והמהוקצע הזה ממישהו אותנטי וישיר כספרינגסטין. האיגלז ייצגו תמיד את הדרך שספרינגסטין סירב לקחת.

בהרכב הנוכחי שלהם, סגירת הבסטה, אם יעמדו באיומם, אינה אבידה גדולה. בשיער שיבה קוצני, הנלי עייף עד מותש. וולש מופיע כשחקן רכש שעדיין מתמקח על שכרו לעונה. לשמידט אין לאן ללכת. וינס גיל, זמר קאנטרי וגיטריסט מצוין, נקלע לאיגלז בשנים האחרונות, מנסה למלא את החלל שהשאיר פריי. מה שגם בנו של פריי, דיקון, גם הוא בהרכב, מנסה לעשות.

אני עם ג'ק ניקולסון. זאת הייתה חבורה הדוניסטית, גאוותנית, לעיתים מושחתת, עם רפרטואר לפנתיאון. כמו הביטלס ולהבדיל מהם, הם יכולים לקפל את האוהל. השירים יישארו.