הטיל | נתן זהבי

השעון וההתרעה הטלפונית צרצרו יחד בקול מעצבן. קמתי והדלקתי את הטלוויזיה, לראות בחדשות באיזה אזור מתרחשת תחילתה של קטסטרופת הטילים היומית. הכנתי אספרסו ראשון, שטפתי פנים והתכוננתי לתחילת משחק גמר אליפות העולם הפתוחה בסנוקר בסין, בהשתתפות כוכב־העל רוני "דה רוקט" (הטיל) אוסליבן, ששיחק מול שחקן תאילנדי צעיר ומפתיע, כמעט בלתי מוכר, בשם און נוהה. "הבומבות" המתלוות לפיגועי הטילים או כתוצאה מיירוטם הפכו להיות הסיוט של כל אזרח ישראלי, ללא הבדל דת, גזע, מין או עמדה פוליטית. זה רועש, זה מרעיד בתים, זה פוגע, זה הורג, זה פוצע, זה מכניס אנשים לטראומה, גורם נזקי רכוש קשים.

קשקשני הפאנלים של משמרת הבוקר בטלוויזיה חוזרים על מה שאמרו אתמול ושלשום ולפני שבוע. גם הם הפכו חלק מהסיוט הכללי. בדיוק בשעה שמונה בבוקר אני מעביר את המסך לערוץ יורו ספורט, לאירוע החגיגי שמיליארדי חובבי סנוקר בעולם מחכים לו. רוני אוסליבן, בלבוש מהודר, נכנס לאולם המשחקים. הקהל הרב קם ומריע לשחקן מספר אחת בעולם. כשהקריין מכריז "רוני אוסליבן, דה רוקט", נשמע רעש פיצוץ של טיל. הבית רועד. זה לא אוסליבן, זה טיל אמיתי.

2

משחק הסנוקר הומצא לפי ההשערות בשנת 1875 בג'בלפור שבהודו, על ידי קצינים בצבא הבריטי, אחד מהם היה סר נוויל צ'מברלין. המשחק מתקיים על שולחן כבד מכוסה בד לבד ירוק, והמשתתפים צריכים להשחיל כדורים בעזרת מקל מיוחד לחורים הנמצאים בפינות השולחן לפי סדר מסוים המקנה להם נקודות לפי צבע הכדור.

מאחורי השולחן הירוק מסתתר אדם מורכב הרבה יותר. אוסליבן מעולם לא הסתיר את מאבקיו האישיים: בעיות נפשיות, התמכרויות, ואפילו תקופות של התרחקות מהמשחק. דווקא הכנות הזו, לעיתים חסרת הפילטרים, היא שגרמה לרבים להתחבר אליו. הוא לא רק אלוף - הוא בן אדם שנאבק.

לאורך הקריירה שלו צבר אוסליבן שורה ארוכה של תארים, כולל זכיות באליפות העולם. רבים רואים בו את השחקן הגדול בהיסטוריה, לא רק בגלל ההישגים, אלא גם בגלל הדרך. כשהוא בשיאו, אין שחקן שמתקרב לרמה שלו.

אך לצד הגדולה, תמיד ריחף סימן שאלה: האם אוסליבן הוא גם הספורטאי הממושמע והיציב שנדרש כדי לשלוט בענף לאורך זמן? פעמים רבות נראה שהתשובה מורכבת. וכך, ביום ראשון, בגמר אליפות סין בסנוקר קיבלנו תזכורת לכך שגם אגדות הן בנות תמותה. אוסליבן הגיע לגמר כפייבוריט מובהק. העיתונות האנגלית תיארה את המסע שלו בטורניר כ"חסר רחמים". הוא ניצח יריבים בקצב גבוה, שידר ביטחון, ונראה כאילו הוא בדרך לעוד תואר. אבל בגמר התמונה השתנתה.

היריב הצעיר של אוסליבן, בתצוגת סנוקר מדהימה, ניצח בחמישה משחקים רצופים והוביל 5-4 ובהמשך ניצח 10-6, לקח את הגביע ואת הפרס בשווי 200 אלף יורו. בסיום המשחק רוני חיבק בחום את יריבו, החמיא לו וכנראה הבין כמו שרבים מאוהדיו חושבים, שהגיע הזמן שיפרוש בשיאו. כמעט בשיאו.

הכותרות באנגליה הזכירו גם את הצד השני: "גאון, אך פגיע", "הקסם לא הספיק הפעם", ו"אוסליבן הפסיד - אבל הסיפור הגדול הוא האיש, לא התוצאה".

ההפסד הזה לא משנה את מעמדו של אוסליבן, אבל הוא כן מזכיר מה הופך אותו לדמות כל כך מרתקת. הוא לא מכונה, הוא לא שחקן "מושלם" במובן הקלאסי. דווקא חוסר השלמות, הנטייה להתפרק או להתרחק, הם שהופכים אותו לאנושי, ולכן גם לאהוב.

בעידן שבו ספורטאים רבים מתנהלים בזהירות, עם צוותי תקשורת ותדמית מוקפדת, אוסליבן נשאר חריג. הוא אומר מה שהוא חושב, פורש וחוזר, מתלהב ואז מתעייף. הוא יכול להיות השחקן הטוב בעולם, וגם מי שמטיל ספק במשמעות של כל זה. אולי זו הסיבה שבסופו של דבר, גם אחרי הפסד בגמר, השיח סביבו לא עוסק רק בתוצאה. העיתונות האנגלית לא ראתה בכך כישלון דרמטי, אלא עוד פרק בסיפור מתמשך של אחד הספורטאים המורכבים והמרתקים של זמננו.

השאלה הגדולה היא מה הלאה. האם ההפסד הזה ישמש את אוסליבן כדלק להמשך, או שדווקא יבחר לקחת צעד אחורה? בעבר כבר ראינו אותו עושה את שניהם. אבל דבר אחד בטוח: כל עוד רוני אוסליבן מחזיק מקל סנוקר ביד, הענף כולו מרוויח. כי מעבר לתארים, מעבר לניצחונות ולהפסדים, הוא מביא איתו משהו נדיר הרבה יותר: תחושה שכל משחק יכול להפוך לרגע בלתי נשכח.

בימים טרופים נטולי שינה אלו, אני מקשיב מדי פעם לשירם הנפלא של יהודה פוליקר ויעקב גלעד "איך קוראים לאהבה שלי". מיותר יהיה להסביר למה, תקראו את המילים, תקשיבו לשיר ואני בטוח שגם אתם תתמכרו אליו.

ואלה הם חיינו בזמן האחרון...