מה עם הטור, כפרה?", כותב לי עורך העיתון בטון שלא משתמע לשתי פנים. אחרי שנים של עבודה מולו ואינסוף טורים, כבר למדתי שלא כדאי להסתבך עם האדון. כמעט בלתי אפשרי לחפף ולסובב אותו. ובכל זאת, אתם מכירים אותי, אני מנסה.
“איך אכתוב טור אם אנחנו לא יודעים האם, לכשיפורסם, תהיה הפסקת אש או שהמלחמה תימשך?" (“לכשיפורסם", שילוב שהומצא אך ורק כדי לעצבן עורכים). ניסיתי להתחכם, זה לא עבד. הוא מיד תפס אותי בגרון, מטאפורית, וקבע: “זה לא משנה. אקטואלי או לא, זה טור אישי". "אבל האישי שלי הוא תוצר של החיצוני", השבתי בכוחותיי האחרונים. הופ, איבדתי אותו. אין מנוס. מסתמן שאני חייב, אם ארצה או לא, לסיים את הטור די מהר.
אחרי מחשבה מעמיקה הוחלט שאכתוב משהו על המלחמה. אבל על איזו? כמעט שנתיים וחצי שהעם בתוך מלחמה כמעט רציפה, אבל הלכה למעשה אנחנו חיים כבר עשורים רבים במלחמה. אני כבר לא זוכר את עצמי בלי מלחמה והמתח הזה. תמיד היו סבבים, פגזים, ממ"דים ואזעקות על הראש. הזיכרון שלי הוא של אדם שצמוד לממ"ד, למקלט או למסיכת גז מיום היוולדו.
השנתיים וחצי האחרונות היו, אם לומר בעדינות, מעניינות במיוחד. מאז 7 באוקטובר, האסון הנוראי והחריג, יש אסקלציה שבכל שלב אתה אומר: “לא יכול להיות יותר מעצבן ומתיש", ופלא פלאים, מגיע שלב קשה יותר. מעצבן יותר. מתיש יותר. זה התחיל עם ההפגזות על המוח מהדרום, לצד בשורות איוב על אובדן ושכול. זה מפחיד. זה קורע את הנפש. זה המשיך בהיצמדות למרחב המוגן. אז עוד לא היה לי ממ"ד, ופשוט נצמדתי עם אשתי והבנות לאיזה קיר, מתוך מחשבה שהוא בכל זאת חזק יותר משאר הבית, שנבנה כולו בימי צלאח א־דין.
סליחה אם אני תבוסתן, אני פשוט מייחל לכך שהוא יהיה שגרתי. גנרי. על פסח. על משחקים של ילדים בערב חג. על ליל הסדר. על זיכרונות מסבתא וסבא. על הדברים המעצבנים שאשתי עושה בחודש השמיני להריונה. או הדברים המעצבנים שאני עושה לה. על הנסיעה הארוכה לדודים. על קרוב המשפחה שמשתכר ועושה בושות. זהו. זה מה שאני רוצה לכתוב עליו מכאן והלאה. אז בבקשה, בורא עולם, תן לי את זה לפסח הבא. תן שלא נהיה במלחמות. ואם זה מוגזם, אז לפחות, לא בסבבים.
התרעות פיקוד העורף