הכנסת אישרה השבוע חוק חדש הקובע כי בסכסוכים אזרחיים, כאשר שני הצדדים מסכימים לכך, ניתן להתדיין בפני בית דין רבני במקום בבית משפט אזרחי. כלומר, לא מדובר רק בענייני נישואין וגירושין, אלא בפתיחת פתח להחלת הדין הדתי גם על מחלוקות אזרחיות, כל עוד שני הצדדים נותנים לכך את הסכמתם. על פניו, מדובר בהרחבת חופש הבחירה של אזרחים לבחור את הערכאה שתדון בעניינם. בפועל, מדובר בשינוי עמוק בהרבה, כזה שמעלה שאלות כבדות משקל על שוויון, על כוח ועל גבולותיה של הדמוקרטיה.
יש חוקים שנולדים בשם החירות, אך בפועל מרחיבים את מרחב הסיכון. החוק החדש מצטייר כהרחבת אוטונומיה אזרחית, אך דווקא במרחבים שבהם מתקיימים פערי כוח עמוקים, “הסכמה” אינה תמיד חופשית, ולעיתים היא תוצאה של לחץ, תלות או פחד.
עבור נשים רבות, ובעיקר עבור נפגעות אלימות, עצם המילה “הסכמה” נטענת במשמעות אחרת לגמרי. כאשר אישה מצויה במערכת יחסים שבה יש שליטה כלכלית, רגשית או פיזית, הבחירה בערכאה אינה בחירה שוויונית בין שתי אפשרויות שקולות. זו בחירה שמתקבלת בתוך מערכת יחסים לא שוויונית, לעיתים תחת איום מרומז או גלוי. החוק אינו פועל בוואקום; הוא נכנס למציאות שבה נשים רבות כבר נאבקות על עצם היכולת להשמיע קול.
הדין הדתי, כפי שהוא מיושם כיום, אינו ניטרלי מגדרית. עדותה של אישה נתפסת במקרים מסוימים כבעלת משקל נמוך יותר משל גבר, והאפשרות של נשים לשמש כדיינות אינה קיימת. המשמעות אינה רק סמלית אלא מהותית: מערכת שבה אין ייצוג נשי בשיפוט, ושבה עקרונות השוויון אינם מעוגנים באותה מידה כמו במשפט האזרחי, עלולה לייצר תוצאות שונות לחלוטין עבור נשים וגברים. כפי שמדגישה עו"ד וטוענת רבנית בתיה כהנא-דרור, מדובר בהבחנה מגדרית שבפסיקות בג"ץ נקבע כי אין לה מקום במשפט הישראלי.
יש שיאמרו: מדובר בהליך וולונטרי, אף אחד אינו מוכרח. אך השאלה האמיתית היא לא האם יש בחירה, אלא כיצד נראית הבחירה הזו במציאות. נשים רבות פונות אלינו ב"רוח נשית" כשהן כבר נמצאות בעמדת נחיתות עמוקה מבחינה כלכלית, משפטית ולעיתים גם נפשית. עבורן, ההסכמה אינה ביטוי לחופש אלא לתלות. במצבים כאלה, החוק החדש עלול להפוך לכלי נוסף בידי מי שמבקש לשמר שליטה.
מעבר לכך, יש כאן גם אמירה רחבה יותר על גבולותיה של המדינה הדמוקרטית. כאשר המדינה מרחיבה את סמכותה של ערכאה שאינה מאפשרת לנשים לשמש בה כשופטות, היא אינה רק מכבדת מסורת, היא גם מקבעת היררכיה. דמוקרטיה אינה נמדדת רק ביכולת לבחור, אלא גם בתנאים שבהם הבחירה נעשית, ובשאלה האם לכל אזרח ואזרחית יש גישה שווה לצדק.
החשש אינו תיאורטי. אנחנו כבר מכירות את המחיר שנשים משלמות כאשר מערכות אינן מותאמות למציאות חייהן. במקרים של אלימות כלכלית, למשל, נשים נאלצות לא פעם לוותר על זכויותיהן מתוך פחד לאבד את המעט שיש להן. כאשר מצרפים לכך מערכת משפטית שבה נקודת הפתיחה אינה שוויונית, התוצאה עלולה להיות החמרה של הפערים הקיימים.
אין כאן קריאה לבטל מסורת או להתעלם מהדין הדתי. יש כאן דרישה ברורה: כל הרחבה של סמכויות שיפוט חייבת להיבחן דרך עדשה של שוויון מגדרי והגנה על זכויות אדם. חירות אמיתית אינה נמדדת במספר האפשרויות העומדות בפני האדם, אלא ביכולתו לבחור ביניהן ללא פחד.
אם המדינה מבקשת להעניק לאזרחיה בחירה, עליה להבטיח קודם כל שהבחירה הזו בטוחה, שוויונית וחופשית באמת. אחרת, מאחורי המילה "הסכמה" מסתתרת מציאות אחרת לגמרי: מציאות שבה שוב, נשים הן אלה שמשלמות את המחיר.
התרעות פיקוד העורף