בחיי שרציתי לכתוב משהו שיעודד קצת את רוחו של העם היושב בציון, מתרוצץ בין התרעה לאזעקה עם כוס קפה שהושארה על השיש במטבח והתקררה עד שהגיעה הודעת השחרור, ובצל ויכוחים שפורצים בלי כל סיבה, זולת העובדה ששום אדם לא אמור לשהות עם משפחתו בחדרון קטן במשך זמן כה רב (ואלה עוד הממוזלים שבינינו שבביתם ממ"דים).
כרגיל, בהיעדר יכולת לדעת מה בדיוק קורה בשטח, לא כל שכן להבין את ההשלכות, התחלנו לריב בינינו, כמו משפחה בממ"ד. מצד אחד אלה הטוענים נגד ה"מתבכיינים": "אנחנו עושים היסטוריה, מעצבים מחדש את מפת המזרח התיכון, מסירים איום קיומי לדורות, ואתם מעיזים לבכות על כך שקצת צפוף לכם בממ"ד? למען השם, הפגינו קצת חוסן!".
לעומתם עונים אלה שנמאס להם, שהם בכלל לא מאמינים ש"עושים היסטוריה" ושאחרי שהבטיחו לנו את מיטוט חמאס והרתעת חיזבאללה, מותר לחשוד במי שמבטיחים לנו ניסים ונפלאות באיראן, בין שהם במדים ובין שבחליפה של מדינאים.
היכולת שלהם לנחש תהיה טובה אך במעט מזו של מי שזה עתה הוסברו לו חוקי המשחק. זה ממש כמו גנרל בדימוס שיושב באחד האולפנים ומנסה לנבא אם פעילות קרקעית לתפיסת האורניום המועשר שבידי האיראנים (נכון לרגע כתיבת שורות אלה, עדיין בגדר אופציה בלבד) תהיה האקט שחותם את המלחמה בניצחון מזהיר, או לחלופין ראשיתה של הסתבכות, שמשמעותה תהיה בכייה לדורות. לכן אזרחי ישראל הם כשדה שיבולים ברוח האביב, נוטים על פי כיוונה: ידיעה על חיסול משמעותי, והנה נשמעות נעירות חמורו של משיח. יום עם שיגורים (ואף חלילה פגיעות ברכוש ובנפש), והם רוטנים "עד מתי?".
מאחר שאיני מתיימר להיות חכם יותר מאחיי, בטח שלא טוב מהם, אני משתדל להשפיע היכן שאני יכול: להרים קצת משקולות ולהקפיד על שלושה טיולים ביום עם הכלבה ולהאריך את משכם (על אף הסכנה שתתקבל התרעה במהלכם, קרה כבר שלוש פעמים) כתחליף - לא מספק פיזית או נפשית - לשגרת השחייה שהשתבשה. וחשוב מכל: לשמור על האחת.
בין לבין אני מצליח גם לראות את הילדים, לערסל בזרועותיי את הנכדה (כבר בת שלושה חודשים, הייתם מאמינים?!), מתמוגג על קול צחוקה המתגלגל ומבקש שתכירו בגאוניותה על שהיא מצליחה כבר להתהפך ולהתגלגל במיטתה. אבל בה בעת אני לא יכול שלא לשאול את עצמי לאיזה מין מדינה היא תגדל, בין הסכנות שאורבות לנו מבפנים לבין אלה שבחוץ. תשובות אין לי, אבל אודה שמיום ליום מתרבות השאלות.
אחת הנחמות שהיו לי לאחרונה הייתה לעבור בדרך לביקורים אצל בתי ומשפחתה, בפלאפל שלמה (ובניו!) אחד מהטובים בעיר לטעמי, ולרכוש להם שתי מנות, שיאכלו בנחת בעודי מעסיק את הקטנטנה. והנה בשבוע שעבר, בעודי צופה בטלוויזיה, ראיתי שאחד מאותם ממזרים קטלניים המכונים "שברי יירוט" פצעו את השדרה שבה ממוקם הדוכן.
"לפני יומיים קניתי שם פלאפל", אמרתי להיא שחולקת עימי את אותו מסך בממ"ד, ועת הגיעה הודעת השחרור, פרסתי חציל לטיגון, שמתי שתי ביצים בפינג'אן, ערבבתי מעט טחינה במים ופרסתי עגבנייה ומלפפון חמוץ, קצצתי פטרוזיליה ובצל. אומנם אני לא יודע מה יהיה עם איראן, אבל אני יכול להבטיח לכם שאם תחזרו בעוד כרבע שעה, יהיה פה סביח שחבל על הזמן!
התרעות פיקוד העורף