לא מסוגלים לשמוח: מונולוג אחד של אילנה דיין הסביר הכל | אריה אלדד

F34.1 אינה מרמזת שהוא עוסק באבטיפוס מוקדם של ה־35F המהולל שצה"ל עושה בו שימוש מופלא באיראן. מדובר באבחנה. עוד נגיע אליה. רוב הציבור היהודי בישראל הוא ימני, שמרני, דתי, מסורתי, מאמין באלוהים או ב"כוח עליון כלשהו". זה אחד ההסברים שמעניקים חוקרים המתבוננים בהשתאות בתוצאות סקרי "מדד האושר העולמי". ישראל נמצאת בעקביות, גם בשנות המלחמה הקשה האחרונה, בפסגת המדד הזה.

מה הקשר? המדדים הללו מסתמכים על סקרים שבהם הנבדקים מדווחים על תחושתם. נמצא כי "ימניים" או שמרנים מדווחים על רמות אושר ושביעות רצון גבוהות יותר מאשר אלו המזהים עצמם כ"שמאלנים" או ליברלים. זה נובע כנראה מהשקפת עולם ותחושת משמעות. למי שלגביו ישראל היא מולדת כערך ולא רק ארץ מקלט מרדיפות - יש משמעות וטעם לעצם חייו כאן, והוא מקבל בהשלמה גדולה יותר את המחירים הכבדים שאנו נאלצים לשלם עבור עצמאותנו.

אבל מי שמרגיש שהוא חי בישראל בגלל תאונת דרכים היסטורית, שהוא צאצא פליטים שהגיעו לכאן כי ברחו מרדיפות אנטישמיות ולא כי רצו לשוב למולדת העם, ואינו רואה טעם בעצם החיים במדינה יהודית ריבונית – מתקשה לראות טעם בחיים במדינה הנתונה כבר מאה שנים במלחמה מתמשכת. כל התלקחות שלה מחוללת אצלו רצון להימלט ולמצוא גן עדן במקום אחר. הוא גם ינסה לשכנע את האחרים שחוסר יכולתו למצוא ייעוד בעצם חייו כאן איננו סוג של נכות רגשית – אלא שהבעיה היא דווקא בהם.

כך ילעגו באולפני הערוצים 11,12  ו־13 למי שמודה לאלוהי ישראל על מה שהשגנו במלחמות הקשות, או למי שמאמין בכלל. כי אמונה איננה רציונלית, והם אנשים רציונליים. והרציונליות שלהם מובילה אותם להשתכשך בביצת הדכדוך, ולא להיות מסוגלים לשמוח בניצחונות. להפך. חלק ניכר מזמנם של הפרשנים והפנליסטים באולפנים הללו יוקדש ללעג מר ל"ניצחון המוחלט" שהבטיחו נתניהו ושאר פוליטיקאים מן הימין.

לכאורה זו מלאכה קלה: אם השמדנו את תעשיית הגרעין האיראני בעם כלביא, איך נזקקנו פתאום לשאגת הארי כדי להשמידה שוב? אם התרברבנו בניצחון על חמאס וחיזבאללה, איך זה שהם חיים וקיימים ומשגרים רקטות לכל יישובי הצפון ומנסים לפגוע בחיילי צה"ל בלבנון ובעזה? אך אם הצדק איתם – ישראל כנראה מעולם לא ניצחה.

הניצחון המפואר על צבאות ערב שפלשו ארצה במלחמת העצמאות לא היה כנראה באמת "ניצחון מוחלט", כי כבר לאחר שנים אחדות נאלצנו לצאת לפעולות תגמול נגד "פידאיונים", וב־1956 לצאת למבצע קדש. ב־1967 הדפנו איום קיומי במלחמת ששת הימים. ואם מלחמה זו הסתיימה בניצחון מוחץ על מצרים, סוריה וירדן, איך זה ששבועות ספורים אחריה כבר היינו שקועים במלחמת ההתשה? אולי אי אפשר לצפות ל"ניצחון מוחלט" במלחמת הדת שלנו עם הערבים והאסלאם?

רוב הציבור בישראל ימני. אבל הרוב הזה אינו מהווה רוב באולפני הטלוויזיה של 11, 13 ,12, גלי צה"ל ותאגיד השידור. כשחיסלנו את הסנווארים, את נסראללה, את הרמטכ"ל החות'י ואת המנהיג העליון של איראן חמנאי וכנופייתו - לא ראיתי חיוכים של אושר באולפנים הללו. מיד שאלו מי יחליף את המחוסלים? ואם לא יהיה תוקפני/אכזרי/קיצוני יותר? ומהי האסטרטגיה? ומהי אסטרטגיית היציאה? עוד לא התחלנו להכות באויבינו, והם כבר שאלו מתי נפסיק.

כשפגענו קשות בתעשיית הגרעין האיראנית, לא היו חיבוקים באולפנים. מיד שאלו: איפה האורניום המועשר? לא שאלו אם הוא קיים בכלל, ואם ניתן להוציאו מההריסות, וגם אם יוציאוהו – מה יעשו בו אם פגענו בצנטריפוגות? המומחים והפרשנים חרצו מיד את משפטם: אם לא נוציא מהם את האורניום – האיראנים ניצחו במלחמה.

וכשפגענו בתעשייה הבליסטית ובמאגרי הטילים באיראן, לא שאלו בכמה דחפנו אחורה את השעון המתקתק בכיכר פלסטין בטהרן ומונה את השניות עד השמדתנו ב־2040 על פי חזונו של חמנאי. שניהם כבר חוסלו. והרי אין ספק כלל כי איראן נפגעה ונפגעת קשה מאוד בכל יום, ותוכניתם להשמידנו סוכלה, או לפחות נדחתה מאוד.

ובכל זאת, המומחים שואלים כמה טילים עוד נותרו להם וכמה זמן זה יימשך, כי אי אפשר לסבול יותר, ומביאים עוד ועוד מרואיינים שאומרים שאי אפשר לסבול יותר. היכולת לראות כמעט רק את חצי הכוס הריקה איננה מחלת עיניים. היא בעיה נפשית. מדוע רק "ימניים" לא מתביישים לצהול כשאנחנו מחסלים את מנהיגי אויבינו?

וכיוון שהיא דואגת ל"חיי אדם, כל אדם", לא שכחה דיין וצירפה למניין הנורא גם את עלי וועד וילדיהם מוחמד ועות'מאן מטמון, שנהרגו מאש צה"ל. "לא נזכה לנצח", אמרה דיין, "אם בדרך לרסק את ציר הרשע נשכח לשם מה התכנסנו, אם נהפוך אדישים לאנשים, לחלשים, לחיי אדם. אסור לנו לנרמל את המוות", הוסיפה. "להתעקש לקדש את החיים - אין ניצחון יותר מוחלט מזה".

ברגישות מהוקצעת דיברה דיין על "קדושת החיים". מלחמה היא אכן אינה סיבה להרג מכוון של משפחה מטמון. אבל אני בטוח שהמסתערבים לא רצו להרוג ילדים. שוב "אמת לשעתה"? הרי השבוע נהרג במשגב עם, גם הוא בשוגג מאש צה"ל, עופר "פושקו" מושקוביץ, סמל לחלוץ וחקלאי. ואזרחים נהרגים כשהאויב הופך את יישובינו למטרת רקטות וטילים, ואי אפשר להימנע ממלחמה קיומית רק כי לא לכל האזרחים יש מיגון. קדושת חיי הרבים גוברת.

האם בני הזוג משה נהרגו כי "נרמלנו את המוות"? כי לא "קידשנו את החיים"? נס אירע לנו במלחמת העצמאות שלא שלטו בתקשורת עיתונאים "רגישים" כמו אילנה דיין. 2,400 אזרחים נהרגו במלחמה ההיא. לא "נרמלנו את המוות", אלא הבנו כי יש מחיר לעצמאות ולקיום כעם יהודי בארצו. 40 אלף אזרחים בריטים נהרגו בימי "הקרב על בריטניה" במלחמת העולם השנייה. צ'רצ'יל לא "נרמל את המוות". הוא נאבק על חייה ועצמאותה של בריטניה, וידע כי יש להם מחירים, ופרשני המלחמה ב־BBC לא דמו לבכייני האולפנים המייללים "אי אפשר לסבול יותר". אפשר. כשיודעים מה החלופה ומה הטעם.

אין בעל הנס מכיר בניסו. ומי שמכיר ומודה עליו לבורא עולם – מלגלגים עליו בערוצי 11, 12 ו־13.