אבל אגמון הוא לא הסיפור כאן. הוא בסך הכל זיהה סדק בחומה והשתחל פנימה. הבעיה האמיתית יושבת אצל מי שפתח לו את הדלת. הנוסחה פשוטה ומוכרת: אגמון לא הגיע לאקווריום בזכות מטען אידיאולוגי, רקורד פוליטי מרשים או נאמנות למחנה הלאומי. מסלולו עבר דרך מה שנהוג להגדיר בדיפלומטיות "הסביבה המאוד קרובה של ראש הממשלה", ומשם הדרך ללשכה הכי חשובה במדינה הייתה קצרה מתמיד.
התוצאה היא כישלון בשלוש מערכות. דווקא עכשיו, כשנתניהו היה אמור לגזור את הקופון על שני עשורים של מאבק בגרעין האיראני, הוא מוצא את עצמו מוקף בריק. במקום אסטרטגים יש לידו דמות שחוסמת, מטעה ומרחיקה אותו מהאנשים שבאמת יודעים לעבוד. "במקום לקטוף את התהילה", אמר לי השבוע גורם שבקי בפרטים, "ביבי קיבל שומר סף שבעיקר שומר עליו מעצמו".
דינמיקת האקווריום
כאן מסתיים הסיפור הפרטי העלוב של אגמון, שלא באמת שווה התייחסות, ומתחיל סיפור רחב יותר - זה שמאפיין את שיטת העבודה, או ליתר דיוק את שיטת הכאוס בסביבת נתניהו, ושאותו דווקא כדאי לציבור להכיר. גם בעבר, יש להודות, אומנות הבחירה באנשים הנכונים לא נחשבה לצד החזק של נתניהו. מסיפורי החששות, החשדות, הבגידות והעזיבות לאורך השנים כבר אפשר לחבר רב־מכר עב כרס, ובשנים האחרונות החולשה הזאת ביכולת לאתר, למנות ולהחזיק אנשים נכונים, תואמי תפקיד - הפכה לקטסטרופה.
נכנסתי לראשונה לתפקיד כתבת מדינית בדיוק עם חזרת נתניהו למשרד רה"מ מהגלות הפוליטית ב־2009, ו"דינמיקת האקווריום" התפתחה לנגד עיניי. הז'אנר המסורתי של העיתונות הפוליטית בישראל שבא לידי ביטוי בהימורים על המינויים שאחרי כל מערכת בחירות - חווה משבר קשה בקדנציה האחרונה של נתניהו כראש ממשלה. כבר למחרת השבעת הממשלה אפשר היה להמר בזהירות סבירה: לא ממש משנה מי יקבל איזה תפקיד היום - בעוד שנה חלק גדול מהכיסאות האלה יאויש מחדש. זו כבר מזמן לא תחזית, זו שיטה. המספרים, הניסיון, ובעיקר ההיסטוריה של הלשכה הזאת, כולם מצביעים על דפוס זהה.
למביט מהצד זה יכול להיראות כמו רכילות חצר, תככים קטנים. בפועל, לשכת ראש הממשלה היא תא הפיקוד של המדינה. מי שנכנס אליה, נוגע במתגים הכי רגישים במדינה. משם יוצאים סדר היום, ההחלטות, המסרים, התגובות, לפעמים גם הפאניקה. סביבת העבודה של ראש הממשלה היא לא פרט שולי. היא חלק מיכולתו לתפקד. ייעוץ איכותי, עבודת מטה, סינון רעשים, משמעת פנימית - בלי הדברים האלה אי אפשר לנהל מדינה כמו ישראל. בלשכת נתניהו, כל המרכיבים הללו נשחקו מזמן. מי שמכיר את העסק מבפנים, מגדיר את הסביבה הזאת כאזור התרסקות כבר כמעט עשור.
הלשכה הזאת אף פעם לא הייתה מנזר. תמיד היו חיכוכים, מאבקי כוח, תחרות על הקרבה לאיש שבקצה המסדרון. תמיד היה מי שניסה להיות הראשון להיכנס, האחרון לצאת, ומי שיסביר לכולם שהוא האיש הכי קרוב. זו סביבה שמסוגלת לבלבל אנשים, לנפח אגו, למחוק בלמים. לאורך השנים ראיתי לא מעט אנשים משתנים שם. הכוח עושה את שלו. הוא מטשטש גבולות, ומפתה לחשוב שהמערכת נועדה לשרת אותם, ולא להפך.
מפעם לפעם זה גלש גם למקומות קשים יותר - שחיתות, הטרדות, הסתבכויות אישיות וציבוריות, בכירים שסרחו והועפו. היו מי שנארזו מחדש לתפקיד אחר, בדרך כלל רחוק ככל האפשר, כדי להוציא את הסיפור מהפריים. כך נראית לשכה שמחזיקה יותר מדי כוח לאורך יותר מדי זמן.
עמוד שדרה: חיסרון
מינויו של אגמון לראש סגל בלשכת ראש הממשלה הינו המחשה מצוינת למצב הנוכחי בלשכה החשובה במדינה. אבל מה שקורה שם עכשיו שייך כבר לליגה אחרת. צירוף נפיץ של אנשים שמרחפות מעליהם הסתבכויות פליליות וביטחוניות, לצד דמויות שהידרדרו לשפה ולתפיסות שמביישות כל שירות ציבורי. התחקיר על זיו אגמון רק חידד עד כמה נמוך אפשר לרדת גם בלשכה הכי רגישה במדינה.
אי אפשר למכור את זה שוב בתור קמפיין של הפרקליטות או תעלול של התקשורת (קו ההגנה הקבוע של מקורבי נתניהו אחרי שהמסר יצא מלשכת הבוס). שום ספין לא יכסה הפעם על העובדה הפשוטה שהבעיה יושבת עמוק בתוך הלשכה עצמה. ומול התמונה הזאת בא השבוע גדי איזנקוט בדרישה חריגה מאוד: להכניס את השב"כ ללשכת ראש הממשלה. לא כעקיצה ולא כמטאפורה. "ראש השב"כ צריך לעשות קלירנס בלשכת נתניהו", אמר איזנקוט בריאיון לכאן רשת ב' והציב סימן שאלה כבד על מה שקורה שם מאחורי הדלתות.
זו אמירה שלא שומעים כל יום על לשכת ראש ממשלה בישראל. גם אם לא ייצא ממנה שום צעד מעשי, עצם העובדה שהיא נאמרה בפומבי מלמדת על רמת האמון שיש כיום במתרחש שם: לשכה שפועלת, בין היתר, כמנגנון הגנה אישי על נתניהו - מין חמ"ל שתפקידו לדחוף את האחריות למחדל לכיוונים אחרים, בעיקר אל מערכת הביטחון, ולדאוג שראש הממשלה ייצא נקי. וצריכים לזכור: איזנקוט איננו משקיף מבחוץ. הוא היה שם, בקבינט המלחמה, מיד אחרי 7 באוקטובר, וראה מקרוב איך הדברים נעים, מי דוחף, מי מדליף, מי מסמן מטרות.
את הפרקטיקה הזאת ראינו גם בימים האחרונים. דוד ברנע, ראש המוסד, האיש שמזוהה עם שורת הישגים חשובים במערכה מול איראן, הוכנס פתאום לקו האש סביב ההערכה שלפיה אפשר להפיל את המשטר תוך כדי המלחמה. ההדלפות הללו לא צצו משום מקום. גם לא ההכחשות שבאו מיד אחריהן. זהו אותו דפוס מוכר: לייצר גרסה, להפיצה, למדוד תגובה, ואז להתכחש. כך נוהל גם הטיפול במחדל 7 באוקטובר - האחראים סומנו אחד־אחד, ורק נתניהו נשאר מחוץ לתמונה. השבוע אספו גורמי ביטחון את הטלפונים של בכירי הלשכה כדי לבדוק אם יש אינדיקציות להאזנות. זה אומר הכל על רמת הפרנויה.
צחי ברוורמן היה ראש הסגל האחרון. איש חזק מאוד, דומיננטי, כזה שידע להגיע כמעט לכל פינה במשרד ראש הממשלה. הוא הורחק מהלשכה מאז שהחקירה בפרשת המסמכים המסווגים שהודלפו ל"בילד" תפסה תאוצה. לפי ההערכות, כתב אישום נגדו הוא עניין סביר בהחלט. ואת הוואקום שנוצר מילא במהירות אגמון. הוא נכנס למקומות שהתפנו, התבסס מהר ובנה לעצמו מעמד - בין היתר, בעזרת מערכת יחסים טובה מאוד עם רעיית ראש הממשלה. משם הדרך הייתה קצרה להרחבת ההשפעה. את המחיר הוא התחיל לשלם כשהאש הופנתה אליו במלוא העוצמה.
הוא עצמו דאג במשך שנים לסלק כל מי שהביא איתו עצמאות, עמוד שדרה או רצון שלא להיות עוד בורג. מי שנשאר, נשאר בדיוק מהסיבה הזאת.
התרעות פיקוד העורף