משמרות המהפכה לא הגיבו לאיומים שלו בדרך המצופה. הם לא נסוגו. הם הודיעו שאם ארצות הברית תפציץ תחנות כוח, הם יסגרו את מצר הורמוז לחלוטין ויתקפו מתקני אנרגיה במפרץ. הם לא נשברו - הם העלו את ההימור.
ביום ראשון בבוקר, הרבה לפני תום האולטימטום, טראמפ הכריז על חמישה ימים למשא ומתן. "שיחות טובות מאוד״, "major points of agreement" - רק שאיראן הכחישה הכל. אין שיחות, אין משא ומתן, זה תמרון פסיכולוגי לשוקי הנפט. אבל טראמפ כבר מספר את הסיפור כאילו איראן בדרך לכניעה.
זה הדפוס שחוזר על עצמו בכל פעם שטראמפ נתקע בין הבטחה למציאות. הוא זורק איום לאוויר מתוך הנחה שהאיום עצמו יעבוד. זה עבד לו לא פעם בעבר, אבל להפציץ תחנות כוח באיראן פירושו להסתכן במשבר אנרגיה עולמי, בדיוק כשהוא מנסה להוריד מחירים. זו גם פגיעה אזרחית עצומה במדינה שרוב אזרחיה לא תומכים במשטר. ומעל הכל מרחף הסיכון שאיראן תממש את האיום שלה ותסגור את הורמוז לחלוטין, עם השלכות שעלולות לפגוע ישירות בכלכלה האמריקאית.
אז הוא עושה את מה שהוא עושה שוב ושוב ברגעים כאלה. הוא לא מתקן את המהלך, הוא משנה את הסיפור. חמשת הימים האלה מוצגים כהפסקה דיפלומטית, כהזדמנות למשא ומתן רציני. אבל זה לא חלון להסכם - אלא חלון ליציאה. לא מהלך של שליטה, אלא ניסיון לייצר מסלול נסיגה שלא ייראה כמו נסיגה. לא הודאה בכך שהאולטימטום כשל, אלא בנייה של נרטיב חלופי, שבו הוא עדיין המוביל, עדיין היוזם, עדיין זה שמכתיב את הקצב.
טראמפ פועל מתוך מבנה אישיותי שלא מאפשר לו להודות בטעות. תיקון דורש יכולת לעצור, להכיר בכך שהמציאות לא הסתדרה לפי התסריט שלך, ולעדכן כיוון. אבל כשאדם לא מסוגל לשאת את האפשרות שהוא לא ניצח, הוא לא באמת מתקן. הוא עורך מחדש את הסיפור כך שהמציאות תיראה כאילו שיתפה איתו פעולה.
גם עכשיו הוא לא מחפש רק פתרון. הוא מחפש את המסגרת שבתוכה הוא עדיין יוצא המנצח. אם לא יהיה הסכם, הוא יוכל לומר שניסה בתום לב ואיראן סירבה. אם יהיה הסכם, גם אם יהיה עמום ורעוע, הוא יוכל להציג אותו כהכרעה. לכן הוא מתחיל לספר את סיפור הניצחון עוד לפני שיש בכלל תוצאה. "They called, I didn’t call". "They want to make a deal so badly". "Major points of agreement".
הוא בונה תודעה של כניעה איראנית גם כשאיראן עצמה מכחישה שבכלל היו שיחות, גם כשמצר הורמוז עדיין סגור, וגם כשלא ברור אם יש שם משהו שאפשר בכלל לקרוא לו הסכם.
וכל היתר תפאורה
הדפוס הזה אינו חדש. כך הוא פעל גם בשנות ה-90, כאשר האימפריה העסקית שלו קרסה תחת הררי חובות. הוא לא הודה בכישלון. הוא ארז את הקריסה בתוך נרטיב של מהלך אסטרטגי. וזה אולי החלק המסוכן ביותר במבנה הזה: לא עצם הכישלון, אלא היכולת להשאיר מאחור אנשים שישלמו את המחיר, ובו-בזמן לספר את הסיפור כאילו הכל היה חלק מהתוכנית. אז אלה היו משקיעים - והיום השאלה הזאת גדולה בהרבה.
כי אם טראמפ יסתפק בהסכם עקרוני, עמום, כזה שנשמע טוב בכותרות אבל לא באמת מפרק את האיום, מי שתישאר עם ההשלכות היא ישראל. הסכם שמדלל אבל לא מוציא אורניום, שמקפיא אבל לא מפרק, שמבטיח אבל לא אוכף, יכול לאפשר לטראמפ להכריז שניצח, בזמן שישראל תישאר עם איראן שיכולה בעוד שנתיים או שלוש לחזור בדיוק לאותו מקום.
ובסיפור של טראמפ, כמו תמיד, יש רק גיבור אחד שחייב לצאת מהפריים גדול יותר משהיה כשנכנס אליו. כל היתר הם תפאורה. פעם אלה היו המשקיעים. פעם אחרת אנשים שעבדו איתו ונמחקו מהסיפור. והפעם זו עלולה להיות גם מדינת ישראל, אם תישאר עם איום שלא באמת טופל, בזמן שהוא כבר גוזר סרט על הישג היסטורי.
מחירי הנפט צנחו מיד אחרי ההכרזה על חמשת הימים. השווקים נרגעו. העולם רוצה להאמין שיש מישהו ששולט, מישהו שמנווט, מישהו שיודע מה הוא עושה. והצורך הזה חזק. אנשים מעדיפים לעיתים קרובות סיפור של שליטה על פני מציאות של כאוס. לכן הנרטיב עובד. לא כי הוא בהכרח נכון, אלא כי הוא מספק הקלה.
אבל כשמפרקים את המנגנון, רואים שזו לא בהכרח שליטה. זה הרבה יותר אלתור מתוך מצוקה. אדם שנתקע בין הבטחה למציאות, ואינו מסוגל לספוג את הפער, לא מחפש רק פתרון. הוא מחפש סיפור שבתוכו הוא לא ירד מהעץ, אלא מישהו אחר טיפס עליו.
וזה מה שחמשת הימים האלה מייצגים באמת. לא בהכרח דיפלומטיה עמוקה, ולא בהכרח פריצת דרך. אלא הזמן שטראמפ צריך כדי למצוא את הגרסה שבה הוא עדיין המנצח. הזמן להפוך אולטימטום שלא עבד להצלחה דיפלומטית. הזמן לשווק נסיגה כמהלך יזום.
והשאלה שצריכה להדאיג אותנו אינה רק מה יקרה באיראן. השאלה היא מה קורה כשהאיש שמחזיק בעוצמה הגדולה בעולם פועל לא לפי המציאות, אלא לפי הצורך שלו להישאר הגיבור של הסיפור שהוא מספר לעצמו. כי ברגע שהסיפור נעשה חשוב יותר מהמציאות, כל השאר הופכים לתפאורה.
התרעות פיקוד העורף