את הביטוי "שגרה בחירום" המצאנו במלחמת המפרץ הראשונה, לפני יותר מ־35 שנה. התלבטנו כיצד לנהוג בעורף המוטרד, העייף, המודאג, בשל החשש מנשק לא קונבנציונלי, והגענו למסקנה שהדרך הנכונה להתגבר על הפחדים ההם היא לבקש מהציבור להמשיך לנהוג כפי שהוא נוהג בעת שגרה, אבל במגבלות ובתנאים של תקופת חירום. לכן המילים "שגרה" ו"חירום", שסותרות זו את זו, הצליחו באופן מפתיע להשלים את עצמן, והציבור – אומנם לתקופה קצרה של כמה שבועות – למד לחיות בנסיבות האלה וצלח אותן כראוי.
המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר ונמשכת עד עצם היום הזה, היא רבת־חזיתות ומגוונת ושונה ממלחמת המפרץ. אולם דבר אחד בוודאי משותף לשתי המלחמות, זו של 1991 וזו של 2023 ואילך – בשתיהן אנשים פוחדים. פחד הוא יצר טבעי ומלווה את האדם מיום היוולדו. זו אינה חולשה, אלא תגובה אנושית לדברים שמאיימים עלינו ואשר אנחנו חוששים מפניהם.
פחד היה אז, ופחד ישנו היום. העניין הוא כמובן איך להתגבר על הפחד ולחיות איתו, ובוודאי אין להתעלם ממנו. מי שמנסה להרחיק אותו ולהגיד "מה אתם מפחדים?" או דברים דומים, הוא מטופש. פחד הוא פחד. למדנו אז, כפי שאנחנו לומדים היום, כי בוודאי לא נצליח להסיר את הפחד לחלוטין. אולם שמירה על שגרה ככל הניתן מחזקת את האנשים, נותנת להם ביטחון, והם חשים יותר בנוח. לכן גם היום ההיצמדות לשגרה בחירום היא נכונה ומומלצת.
איך אני יודע? אין דובר אחד שמופיע מטעם הממשלה, הן בטלוויזיה והן ברשתות או בכל דרך אחרת, ומחמיץ את ההזדמנות להדגיש את חשיבות השמירה על שגרה גם בעת הזו. וטוב הם עושים. איפה אני מרגיש מבוכה ואיפה אני רואה את השפה הכפולה? אצל הממשלה ונציגיה. הם מבקשים מכל אחד ואחת מאיתנו להבין כי אנחנו חיים בחירום, ומבקשים שנעשה ככל יכולתנו לחיות בשגרה. אבל השגרה נגזרת מהחירום. אין זו אותה שגרה שהיינו רגילים לה בימים של רגיעה, אלא שגרה שמוכתבת ונקבעת על פי הכללים של החירום.
מי צריך מיגון?
אם הדברים לא היו מובנים כל כך, הנה שלוש דוגמאות שמסבירות שחירום הוא חירום ושגרה היא שגרה, ושגרת חירום איננה אחת מהשתיים, אלא שתיהן ביחד.
למשל, הממשלה החליטה בדקה האחרונה כדרכה להגיש את התקציב. יצא שהתקציב נושק לתחילת המלחמה וממילא כבר אינו רלוונטי. בתוך התקציב מיזגה הממשלה את הכספים הקואליציוניים, אותן הבטחות שניתנות בעת חתימת הסכמים קואליציוניים ושמשולמות מדי שנה יחד עם התקציב.
הכספים אינם בבסיס התקציב, כלומר אינם מתחדשים מאליהם, אלא כל שנה צריך לתקצב אותם מחדש. ממשלה זאת, כמו קודמותיה, מקציבה כספים קואליציוניים. רק שהממשלה הזאת, שלא כמו כל קודמותיה, הגדילה אותם מאוד, כי הדרישות, בעיקר של המפלגות החרדיות, גדלו מעל ומעבר. מתוך השיקול הזה החליטה הממשלה להקצות לכך למעלה מ־5 מיליארד שקל.
הקצבה זו באה בדיוק כאשר הרקטות והפצמ"רים החלו שוב ליפול על ראשיהם של תושבי הצפון, אשר לא מכבר חזרו לבתיהם. הם גילו את מה שכולנו יודעים, ששליש מתושבי הארץ אינם ממוגנים, ושחלק ניכר מהיישובים והתושבים בצפון אינם ממוגנים.
הממשלה בדקה בעבר את האפשרות למגן אותם והגיעה למסקנה שמדובר ב־3 מיליארד שקל. אוקיי, מה הגיוני יותר בעת הזאת, שהיא שגרת חירום, מאשר לוותר על ההקצבה הפוליטית ולהעביר אותה לנושא הביטחוני? הרי אנחנו בחירום. זו לא סתם עוד שגרה אחת. עכשיו חירום, וכסף אמור לסייע בחירום, למיגון למשל. אבל אוזניה של הממשלה אטומות, הכספים הפוליטיים הוקצבו לדרכם, ותושבי הצפון נשארו רק עם ההבטחה המעורפלת אשר אפילו לא נעשה ניסיון לממש אותה בעת הזו.
לתעתע באזרחים
זה היה כנראה אירוע מביך. השר איתמר בן גביר לא חתם על המינוי; המפכ"ל רנ"צ דני לוי, שבעבר תמך במינוי ואישר אותו בפורומים המתאימים, לא טרח להגיע לטקס; וההעלאה בדרגה נעשתה באירוע מוצנע וחצי משפחתי. העלאות בדרגה יש כל הזמן - במשטרה, בצבא ובארגונים היררכיים אחרים. זאת השגרה. במקרה של רינת סבן, השר בן גביר התנגד, כי הוא בא איתה חשבון על כך שהשתתפה בחקירתו של ראש הממשלה. כנראה בעיניו כל מי שהיה שם אינו ראוי לקידום - אלא ההפך, להדחה.
אבל בית המשפט קבע בערכאות שונות כי יש להעניק לה את הדרגה, ובכך בעצם הורה לשר ולמפכ"ל לקיים את ההחלטה. במדינת חוק זאת השגרה. בית המשפט מורה, והדרג המבצע, כולל הפוליטי, מיישם את ההחלטה. אבל לא במשרד לביטחון לאומי, ויותר גרוע – במשטרת ישראל. כאן ניסו להטעות, להשהות, העיקר לא לקיים את ההחלטה.
המשטרה בדרכה ממלאת את תפקידה, פרוסה מקצה אחד של הארץ לקצה האחר, מלווה את הפיגועים בעורף, נוסף על עבודתה השוטפת בלחימה בפשע ועוד. האם לא סביר שבעת הזאת המשטרה וראשיה יתמקדו במטרות הנעלות האלה ולא יתעסקו בעניין שהוא שולי, דרגתה של רב־פקד רינת סבן? ברכות. איזו שמחה חמוצה.
הלא צריכה להיות פרופורציה בדברים האלה. אבל כאן שוב מוכיחה הממשלה שהיא יכולה לדרוש מהאזרחים להתנהג בשגרה, אבל מאמצת פרשנות משלה בשאלה מהו החירום – ומחליטה מה חשוב ומה לא חשוב.
אנחנו נכנסים לשבוע החמישי של הלחימה העצימה הזאת, הרבה מעבר למה שתכננו קברניטי המדינה, כך אני מעריך. הם חשבו שיהיה פה סוג של "זבנג וגמרנו", ואחריו העם האיראני יתקומם. מהחלום הזה, כמובן, כדאי כבר להיגמל. אולי זה יקרה בעתיד ואולי לא. אבל בינתיים אנחנו ממשיכים באותה שגרת חירום מסובכת. האזרחים נתבעים לקיים אותה במלואה, ואילו הממשלה עושה בה כרצונה ומתעתעת באזרחיה. בשבילה החירום הוא רק הזדמנות להמשיך בהפיכה המשטרית, ולשבש הלכות שלטון, חוק וסדר. לכשנצא מהממ"דים ומהמקלטים - נמצא פה מדינה אחרת.
התרעות פיקוד העורף