ההצעה להעניק לשרה נתניהו את פרס ישראל היא שיא חדש של אבסורד, אפילו בסטנדרטים של הפוליטיקה הישראלית המקוטבת. זהו מהלך שבו רגב אומרת בקול רם את מה שרבים לוחשים: הממלכתיות מתה, ובמקומה הגיעה תקופת החצרנות. רגב, שאחראית על טקס המשואות שמתקיים בכל שנה בערב יום העצמאות, יודעת ששרה נתניהו מחזיקה בכוח עצום בנוגע לשיבוץ השרים ולעתידם הפוליטי. היא מבינה שתיק בכיר בממשלה הבאה לא עובר דרך רפורמות בתחבורה או הצלחה בטקסים, אלא דרך נאמנות מוחלטת.
השאלה היא עד כמה פוליטיקאית בכירה מוכנה להשפיל את עצמה? רגב, שבעבר בנתה את דמותה כ"לוחמת" למען הפריפריה וכמי שאינה דופקת חשבון לאליטות, נראית היום כמי שאיבדה את הבלמים. הניסיון להפוך את שרה נתניהו לדמות מופת לאומית, הראויה לפרס היוקרתי ביותר של המדינה, נתפס גם בקרב תומכי ליכוד רבים כמהלך מנותק שגובל בחנופה מעוררת בחילה.
כאשר רגב מציעה הצעה כזו, היא למעשה מבטלת את ערכו של הפרס ואת ערכם של הטקסים הלאומיים. היא הופכת את נכסי צאן הברזל של מדינת ישראל למתנות שהיא מחלקת כדי לשדרג את עצמה. זהו רגע שבו הפוליטיקאי מפסיק לשרת את הציבור ומתחיל לשרת את שאיפותיו האישיות דרך התבטלות בפני מוקד כוח.
האירוניה הגדולה היא שדווקא בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה נשמעים קולות של הסתייגות. אפילו הנאמנים שביועצי בנימין נתניהו מבינים שרגב עברה את הגבול. הלהיטות שלה להחניף והקיצוניות של ההצעות שלה הופכות את הנושא לבדיחה ומייצרות אנטגוניזם ציבורי רחב שמזיק לשרה נתניהו.
כאשר רגב מציעה הצעות שאיש לא ביקש ממנה, היא מציירת את שרה נתניהו כמי שזקוקה לפרסים מלאכותיים כדי לקבל הכרה. במקום להגן על רעיית ראש הממשלה, רגב הופכת אותה למטרה ללעג. המקורבים מזהים את הנזק התדמיתי.
מי האיש
התברכנו שוב ב"בכיר". הפעם בלשכת ראש הממשלה. נגד הבכיר הנוכחי מתנהלת חקירה בחשד לאונס. אם תשאלו את כתב המשטרה המיתולוגי בוקי נאה, הוא יגיד לכם ש"בכיר" הוא לא תואר שניתן על ידי נציבות שירות המדינה, אלא המצאה של עורכי חדשות שזקוקים לדרמה כדי לשווק חדשות, ושל כתבים שלהוטים שיפרסמו את הידיעה שלהם בעיתון.
אין ידיעה חסרת ערך יותר מאשר "חשוד זוטר". את מי מעניינת ידיעה על עובד זוטר שחשוד בפלילים? אבל כשמדובר בסיפור על "בכיר", זה סיפור אחר. התקשורת הישראלית לוקה כבר שנים רבות בסינדרום של שימוש תכוף במונח "בכירים". זהו מצב שבו, למשל, חשוד או עצור הופכים לחברי מעמד האצולה של עולם הפשע, ברגע שבו האזיקים נסגרים על פרק ידם.
מדובר כנראה בחוזה לא כתוב בין המשטרה, התקשורת והציבור. המשטרה רוצה להראות שהיא דגה דגים גדולים, והתקשורת רוצה כותרות שירעידו את אמות הסיפים. סופרלטיבים היו תמיד בעיתונות, אלא שלאחרונה נעשה בהם שימוש רב יותר. דב יודקובסקי, שהיה עורך "ידיעות אחרונות", שלח בשנת 1986 מכתב לכתבי העיתון ובו הבהיר: "אני מבקש להימנע משימוש בסופרלטיבים ובשמות תואר מיותרים. לא כל מכונית היא מפוארת, לא כל יידיש היא עסיסית, לא כל שיחה היא סודית, ולא כל ריאיון הוא בלעדי". ואני מוסיף, לא כל זוטר הוא בכיר. שמו של החשוד פורסם ברשתות החברתיות. הוא מוכר לציבור. לשם שינוי, במקרה הנוכחי החשוד הוא אכן "איש בכיר״.
ציון איכות
עבור יו"ר התנועה לאיכות השלטון זו פלטפורמה לשיווק אישי שלו ושל בני משפחתו. הסרטון לא עוסק רק בתקציב המדינה, אלא גם באילן היוחסין המפואר של משפחת שרגא. בסרטון אנחנו מתבשרים על השירות הקרבי המהולל של שרגא ושל ילדיו. כולם קצינים, כולם לוחמים מצטיינים ביחידות העילית של צה"ל. בנו השישי, בן הזקונים, אמור להתגייס ליחידה מובחרת. והוא עצמו? הוא שירת כקצין ב"יחידת צנחנים מובחרת".
כאן כדאי לעצור רגע ולשאול: האם קיימת יחידת צנחנים שאינה מובחרת? האם יש פלוגה בחטיבה האדומה שמוגדרת "בינונית פלוס"? השימוש במכבסת המילים הזו נועד למטרה אחת: האדרה עצמית שגובלת בגיחוך. הניסיון לנכס את השירות הצבאי כנשק פוליטי הוא טקטיקה שחוקה. אבל כשזה מגיע ממי שאמור לייצג ערכים של שוויון וטוהר מידות, זה צורם במיוחד.
שרגא הצטלם לסרטון שיזם ומספר שהוא כועס. לטענתו, בחודש האחרון הוא מתנהל כאפסנאי, מחפש ציוד צבאי ללוחמים, מאפודים קרמיים דרך קסדות טקטיות וכלה בתחבושות אישיות וחוסמי עורקים. שרגא מציג את אפוד המגן הישן של בנו וטוען בפאתוס: "זה ההבדל בין חיים למוות". אלא שהצבא טוען אחרת: אין היום מחסור בציוד טקטי לחיילי צה"ל, ומאז 7 באוקטובר נרכש כל הציוד הנדרש, ואין סיבה לא להאמין לצבא.
השיא מגיע בכתובית הקטנה והמרגיזה בצד המסך: "התנועה לאיכות השלטון". כאן נשאלת שאלת מיליון הדולר: האם כספי התורמים של התנועה לאיכות השלטון נועדו לממן סרטוני תדמית למשפחת היו"ר? למה משפחתו צריכה לעניין אותנו, ומדוע לא ניתן לאסוף תרומות מבלי להזכיר את בני משפחת שרגא ולהרעיף עליהם שבחים?
יש משהו מקומם בניסיון להטיף על "שחיתות שלטונית" ועל "חלוקת שלל", כשנעשה שימוש לכאורה במשאבי הארגון כדי להאדיר את היו"ר ואת משפחתו. אם היו"ר רוצה להתגאות בילדיו, שיעשה זאת בחשבונות הסושיאל הפרטיים שלו. כשהוא רותם את "התנועה" למסע יחסי ציבור משפחתי, הוא הופך בדיוק למה שהוא יוצא נגדו: עסקן שמשתמש בכוחו לטובתו האישית.
איכות השלטון מתחילה בבית. היא מתחילה בדוגמה אישית, בצניעות ובהפרדה מוחלטת בין "אני" לבין "התפקיד". כשהגבולות מיטשטשים בסרטון מקצועי ומושקע, עולה מהמעשה החמור לא רק ריח של ציניות, אלא גם ריח עז של צביעות. הגיע הזמן שמישהו יבדוק את איכות השלטון בתנועה לאיכות השלטון.
התרעות פיקוד העורף